ברוריה זר אביב אורמן ז"ל

קורות חיים

ברוריה, בת בצלאל אורמן, נולדה בישראל ביום ח' באלול תש"ד (27.08.1944). גדלה בנתניה.

בצעירותה עבדה ברוריה בקופת חולים בנתניה, שם פגשה את ד"ר פרדי זר אביב ונישאה לו. בשנת 1973 נולד בנם בצלאל, והמשפחה החליטה לעבור לצרפת. הם חיו בניס כשמונה שנים, ושם נולדו הבנות סופי וגבריאלה.

בשנת 1982 שבה המשפחה לארץ, לחיפה, ולאחר שנתיים הצטרפו לקיבוץ יגור. כעבור כמה שנים של עבודה בבתי הילדים ובארכיון, מצאה ברוריה את מקומה במשרד אולם "יד למגינים", אולם המופעים של הקיבוץ. היא ניהלה את מכירות הכרטיסים, טיפחה את הקשר העסקי עם מוסדות ואת הקשר האישי עם קהל המנויים, והייתה שותפה מלאה בניהולו המוצלח של האולם.

כמי שעברה בעצמה את חבלי הקליטה בקיבוץ, גילתה ברוריה רגישות ואכפתיות מיוחדת לקשיי משפחות נקלטות ביגור, והרבתה לייעץ ולעזור להן.

במרכז עולמה של ברוריה עמדה משפחתה. היא הייתה גאה בילדיה, בקשרים ההדוקים ביניהם ובקשר שלה עם כל אחד מהשלושה. הייתה מעורבת בענייניהם, מייעצת, מארגנת ועוזרת. לאחר הפרידה מבעלה המשיכה לדאוג גם לו, ונשארה חברתו הטובה ביותר. הנכדים שנולדו בשנים האחרונות הסבו לברוריה רוב אושר ונחת.

בשבת בצהריים, ח' בתשרי תשס"ד (04.10.2003), פוצצה מחבלת-מתאבדת את חומר הנפץ שבתיקה במרכז מסעדת "מקסים" שבכניסה הדרומית לחיפה, בשדרות ההגנה סמוך לים. בפיגוע נפגעו רבים מיושבי המסעדה. 21 אנשים נרצחו, בהם חמישה בני משפחת זר אביב מקיבוץ יגור שסעדו במקום: ברוריה, בנה בצלאל, רעייתו קרן וילדיהם לירן ונויה.

ברוריה הייתה בת 59 במותה. הותירה שתי בנות. הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ יגור, לצד בנה, כלתה ונכדיה.

בקיבוץ יגור הפיקו חוברת ובה דברים לזכר בני משפחת זר אביב שנרצחו בפיגוע.

סיפרה אריאלה על ברוריה: "למדתי ממנה איך להוציא את המיטב מכל דבר. בכל מצב הייתה אופטימית, ולא באופן התלוש מהמציאות אלא כגישה בסיסית לחיים, גישה של 'עשה את מה שאתה אוהב ואהוב את מה שאתה עושה'. וברוריה אהבה את מה שעשתה ומה שהיה לה, ולכל פרט בו העניקה משמעות של יופי ושלמות עילאיים, בדיוק כפי שהיו. לכל פרט בחיי היום יום התייחסה באופן חגיגי, גם מבחינת תשומת הלב, האהבה וההשקעה וגם מבחינת התלהבותה מהם, האופן בו תיארה אותם לעצמה ולסביבתה והבטחון הבלתי מעורער בשלמותם.

אותי הגישה הזאת הקסימה. אהבתי לשמוע תיאור מפורט שלה על כל הקורות אותה ואת בני משפחתה – מקור האושר שלה. וכל דבר נשמע נפלא בתיאור המדויק שלה, בלי פקפוק, בלי ציניות. מה שאצל רובנו הוא אולי מובן מאליו – מנה בארוחת ערב, שיחה עם הבן או הבת, משחק עם הנכד או הנכדה, קניית בגד – ברוריה חוותה בכל כולה את היפה שבו..."