רב"ט אלכסנדר-יהודה כהן ז"ל

קורות חיים

כהן אלכסנדר-יהודה בן משה ונחמה. נולד בכ' בסיון תר"ץ (16 ביוני 1930) בירושלים. בן יחיד להוריו. הדאגה לאמו החולנית פיתחה בו רוך ועדינות בלתי-מצויים. אביו, צייר וליטוגרף, הוריש לו אהבה לערכי תרבות ושאיפה להרמוניה ושלמות, ותכונות אלו הוטבעו בכל הויתו של אלכסנדר. למד בבית-הספר הדתי "תחכמוני" ובגימנסיה העברית. בחבור הגמר שלו "לוחמי הגטו" כותב-חורת הוא כאילו על מצבתו-מצבת הל"ה: "שמכם אחינו, יהיה בהיסטוריה היהודית כשם החשמונאים, קדושים תהיו לנו נערצים בפי כל...יהי זכרכם ברוך, גבורים אומללים!"

הצטיין ביחוד במתימטיקה ומוריו ניבאו לו גדולות. ניחן בחוש אמנותי לציור, חובב ספורט אהוב על חבריו. החל מהמחלקה השביעית בגימנסיה היה חבר ה"הגנה". טוב-לב וחברותי. בזריזות ובאהבה סייע בעבודות אימו ועזר לחבריו בלימודיהם ברצון ומתוך ענות-חן. את חריצותו ומסירותו העביר עימו אל ה"הגנה" בה ראה אידיאל שאין נעלה ממנו "לעולם לא אעזוב את הארץ ואפילו על מנת ללמוד" אמר.

אחרי סיימו את הגימנסיה בהצטיינות, כאשר בא תורו להצטרף להכשרה המגוייסת ויתר בלב כבד על הצטרפות לפלמ"ח ונשלח לעבוד במחלקה הטופוגרפית במקום כדי שיוכל להישאר בקרבת אמו החולה, הואיל ואביו עבד באותה תקופה בתל-אביב. סערת רוחו גדלה כשהגיעו חדשי הכוננות בארץ, אז החליט להיפרד לזמן מה מהוריו שכה היה קשור אליהם. משחזר האב, הצטרף לחי"ש ויצא לכפר-עציון לקורס מ"כ, ובבית אמר שהוא הולך לקורס לטופוגרפיה. היתה זו הפעם הראשונה בחייו שהערים על אמו החולה, כדי להרגיעה. בסיימו את הקורס חזר משם ללילה אחד ומיד נקרא, כפי שהסביר, לשמש מדריך נוער ברמת-רחל.

מהקורס חזר אדם אחר, כאילו התבגר לפתע. חזר רווי חוויות ומלא סיפוק על הידיעות החדשות שרכש ועל הכישורים הגופניים שסיגל לו. לאביו אמר: "אבא, לו ראית את הרוח האיתנה בכפר עציון! לא כמו פה בעיר! בטוחני כי יכול נוכל לאויבנו".

למחרת בבוקר יצא בהבטיחו לחזור כעבור שבועיים. פעל במקור חיים כמקלען, אח"כ בבית הכרם.

צורף למחלקה של ה"ל"ה", שחשה להגיש עזרה לגוש עציון הנצור, ועמה נפל ליד הכפר צוריף, ב-ה' בשבט תש"ח (16.1.1948). הובא לקבורה בכפר-עציון. ומשם הועברו עצמותיו, כעבור שנה ומחצה, לקבורת-קבע עם יתר חללי הגוש להר-הרצל בירושלים ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949).

זמן לא רב אחרי נפילתו מתה גם אמו אשר לא יכלה לשאת את אסונה. האב השכול, שנשאר ערירי, הוציא לזכר בנו ספר הגדה לפסח מצוייר ומודפס על-ידיו.