אלבום תמונות
ז' שבט
ביום ראשון לפני-הצהרים הופיעו זחלים של הצבא. אתם הגיעו גם מפקד המשטרה, להודיע לנו, כי הערב תובאנה ל"ה הגוויות לכפר עציון. זמן קצר אחרי זה הודיע גם המטה בירושלים, שאנשי המחלקה יובאו לקבורה בכפר עציון. אנשינו ירדו ליער, בצלעי אבו-ריש, והתחילו לחצוב קבר אחים גדול. עם חשיכה הופיעו בחצר כפר עציון שלוש מכוניות משא, מכוסות ברזנטים, בליווית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה וביקש מכל הנשים להיכנס לבתים. הבחורים נגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גוויות ערומות בתוך ערומות בתוך שלולית של דם, וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים מהם התגברו על הזעזוע הראשון ונגשו להוריד את הגוויות. המטפלים בגוויות ביקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם, והמשיכו באפילה.
הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות, והוכנסו ל"נוה עובדיה". כמה מן הגוויות היו חבושות תחבושות, דבר המוכיח כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים.
החיילים הבריטיים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגוויות הועמד משמר כבוד. הודלקו נרות, ומשמרות חברים שקראו פרקי תהילים - התחלפו משך כל שעות הלילה.
לאחר שהגוויות הועברו ל"נווה עובדיה", שאל מפקד המשטרה, במה יוכל לעזור ביום המחרת. ביקשנו את עזרת הצבא להבאת ההורים והקרובים להלויה. הקצין היה נרגש, לא רצה לטעום דבר, כמנהגו תמיד, ונפרד מאתנו.
ח' שבט
בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים להלוויה. חלק לא הספיק להגיע.
הם ירדו מהמכוניות, שקטים ודמומים, פנו לכל צד כאילו חיפשו את יקיריהם. פניהם הקודרים הביעו רצון להתאפק ולא להכביד באבלם על אנשי המקום.
ביניהם בלטו גבר ושה אשר שמרו על שקט נפשם, ריכזו סביבם את יתר הקרובים, ועודדום לעמוד במבחן אחרון זה. האשה הסתובבה בין הבתים, התבוננה בכל העברים, כאילו חיפשה את רשמי פעליו של בנה דני ז"ל, אשר עשה כאן שבועות מספר ופעל הרבה להגנת המקום. אל יתר האימהות אמרה: "זה שנים, מאז נודע לי על שייכותו של דני לפלמ"ח ועל תפקידו, הייתי מוכנה לסוף כזה. כל השנים הללו כשהיה בא לבקר בבית ולשהות במחיצתנו, היו לי כמתנה".
כאגדת קדומים מסופרים הדברים בלחישה מפי חברה לחבר. אחד מוסיף: "אם הורים כאלה לנו - נעמוד במלחמה".
באותה השעה עסקו אנשי ההגנה ביחד עם אנשי חברה-קדישא שהגיעו מירושלים, ובראשם הרב לוין, בזיהוי הגופות ובעטיפתם בכלי לובן - כהכנה לדרכם האחרונה. לאחר מכן הונחו הגופות באולם, וליד כל אחד הוצב שלט קטן, עליו נרשם שם החלל, ושני נרות דולקים. משמר כבוד למראשותיהם. הרב לוין אמר פרקי תהילים ותפילת אזכרה.
הקרובים נכנסו לאולם וכל אחד חיפש את השם הקרוב ללבו. אם אחת אמרה. "הרי כולם בנינו הם" - אך הלב נמשך לשם המוכר. אב תימני התיישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהילים. בפינה שנייה, שכבה אשה צעירה ליד גופת בעלה, הליטה פניה בכפיה ודמעותיה ניגרו ללא הפוגה. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו יחידו, ושוחח אתו על צרת נפשו, על חרדתו לגורל האם, שלבה החלש לא יוכל לשאת את המכה.
הורים, רעיות, אחים ואחיות, כולם עמדו דמומים ובכו ליד גופות יקיריהם, שבעוד שעה קלה יעבירום למנוחת עולמים.
הופיע מטוס והוריד ארבע אלונקות; האלונקות שבמחנה לא הספיקו להעברת הגופות לבית הקברות.
פעמיים ירדה הלוויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל ואדי אבו-ריש, מקום, שנכרה קבר האחים הגדול בתוך חורשת הארנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים, צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היה דמותה של אם אצילה ושקטה שצעדה מאחורי האלונקה, בידה היא תמכה את ראש בנה יחידה, שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה - כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל לו.
גדול ורב מידות היה קבר האחים. בתוכו הושמו מחיצות אבן ועץ - להבדיל בין גופה לגופה. משגמרו את הנחת הגופות, כיסום בעצים ובערימות אבנים, כדי למנוע מחיות היער לחטט בתוך הקבר.
אברהם ה. נציג המטה בירושלים, נפרד במלים קצרות מאת החללים. נורו יריות כבוד, חבר קרא את פרק צ"ד בתהילים "אל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע", ותפילת קדיש נאמרה על-ידי אחד האבלים.
השמש נטתה מערבה והקרובים הצטרכו לחזור למקומותיהם. מלווי השיירה האיצו בהם. בבית הקברות נשארו עוד חברי המשק וחיילים, שכיסו את הקבר היקר.
---הצבא העמיד משמר מצוייד בזחלים ובמקלעים בין בית הקברות למרגלות הסלעים. בו בזמן הבטיחו בחורינו את בית הקברות מצד אוכף המוכתר. באותו היום, הופיע לראשונה הנשק הבלתי ליגאלי גלוי לעיני השלטונות.