עם תום הלימודים בגימנסיה.
מעולם לא נתתי דין וחשבון על חיי ומעשי. הייתי שקוע בחיי בית הספר. חייתי באותה אוירה של לימודים ומשחקים, תמיד ימי לימודים מאחרי ולפני. ודומה היה שכך יימשך המצב לנצח. הוצבה הנקודה. נחתם העבר, והעתיד לפניך ריק, כשהוא טומן בחובו סימן שאלה גדול.
אולי הוא רב סכנות ויסורים ואולי אף שמחה ותענוג, שהרי עתידי הוא חלק זעיר מעתיד האומה, מעתיד גדול, שאף הוא מלא חששות...
... בית הספר, שגזלני מתוך אוירת הילדות החמימה ובלעני אל תוכו, מקיאני עתה ישר אל זרועות החיים, אשר הוא עצמו לימדני לדעתם. והחיים ניצבים לפני, עוד יותר קשים ונוגים מכפי שתיארתים לי.
העבודה נעשית מתוך שאיפה ליצירה. נותנים בידך חומר גולמי, "משהו" מגושם, פשוט, חסר צורה ועליך להקציעו, לשפרו ולשוות לו צורה מושלמת ונאה. הנך רואה כיצד החומר הופך תחת ידך נאה ומתוקן ואתה מתמלא שמחה על שהשגת את המטרה הרצויה היא חדות היצירה.
... מוטב שירעבו מאה איש, משירעבו עשרה והשאר ישבעו.
לעולם לא אעזוב את הארץ ואפילו על מנת ללמוד.
אנו עומדים כגוזל התופש בכל כוחו בשלו, בעוד הכל ניצבים סביבו, מסתירים עינהם ומחוים דעה:"ראו, זה חפץ לקחת בחזקת יד את נדבת ידו של פלוני". אך אין הדברים כן, אין החירות מתת יד. אין להעניקה כחסד, שלנו היא. חמסוה, ועל העולם העול לחשיבה. והשב ישיבנה! משנהרג אדם, מיד יימצאו אנשי חסד המנסים לתקן את המעוות, בהשפיעם מתנות על קרובי המת. אך מה לנו טובות ומי לנו מיטיבים? לא דרשנו פיצויים על אבידותינו. אנו דורשים פרעון חוב. נלקחה מאתנו החירות ועל התבל להחזירה. לא לתתה, שכן אין החירות ניתנת, אלא להחזירה מאחר שנטלה ממנו.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח