יאמרו: שתקן היה מאיר מטבעו, אדם שאינו מרבה שיחה עם חבריו. - אמנם כך היה בצעירותו, לכן גם הכרנוהו אך מעט; לא ידענו דעתו מטוב ועד רע, ורק מקטעי דברים פה ושם, מהאזנה לשיחות של אחרי הכתלים היינו יודעים דעתו, לחיוב או לשלילה. היה זה אותו מאיר, שמספר שנים קודם לכן שיחק על הבימה באחד התפקידים הראשיים ובבגרותו היה כאחד הנערים. אולם תמיד, גם לאחר שבגר, כשכבר היה משמיע דעתו ברבים - תמיד נשאר בו מכובד-הראש, מין אחריות צעירה לימים, אותה אחריות ששמה את המלים בפיו - אחריות המפקד.
רבים הם הנערים שה"הגנה" שינתה את מהלך מחשבותיהם. גם את מאיר הוביל ה"ארגון" וינחהו. מרגע שהיה מאיר למדריך, למפקד, החל קולו להישמע. וכמה זכור אותו ערב קיצי בסיומה של השתלמות מדריכים, כאשר ההורה סבבה סביב המדורה והמעגל בער כולו, ומאיר, כמין קפיץ שניתק, נכנס למעגל וישתלהב.
אותו הקפיץ זמן רב נמתח, כי תמיד היו קוראים לו מתוך המעגלים במין רצון מסותר של "אל תחשוב אותנו לקטנים", ומאיר היה יושב ומתבונן בהבטה של מבין, ופעמים נראה שבוחן הוא את הרוקדים בבחינה של "הצעירים הללו", אלא שהעבודה כמדריך, אותה שמחת-היצירה של אימון מתקדם ושל טוראים מוכשרים, התירה את הקפיץ - ומאיר רוקד. אולי אח"כ העביר ידו על מצחו כשב מעולם אחר והשתומם. אולם בדיעבד לא ארכו הימים, ובטיול של-חוליה שנכשל ולאחר סיבוב ארוך, כשהפסיעו בכביש הרטוב דמויות אדם - ירה מאיר באקדח היחידי השמור על הגב ב"סליק", ובמין התלהבות פצח בשיר, ונשתלהבנו - אולם תמיד נשאר אותו מאיר השותק, המיושב, המחליט והמבצע. וכזה ישאר בזכרוננו, כי דוקא אותה שתיקה של ישוב-הדעת, אותה נשימת-אויר הנשמעת כאצל אדם מקורר תמיד, אותה האחריות עולת-הימים - הן אשר חסרות לנו עתה.
בצלאל
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח