רב"ט מאיר טפר ז"ל

מאיר טפר
הדלקת נר בן 20 בנפלו
בן לאה ויעקב
נולד ברעננה
בכ"ז בחשוון תרפ"ט, 1/1/1929
התגורר ביגור
שרת בפלמ"ח - חטיבת הראל, חיל השריון
יחידה: הגדוד הרביעי - "הפורצים", חט' 166
נפל בקרב
בי"ד בניסן תש"ח, 23/4/1948
במלחמת העצמאות
מקום נפילה: נבי סמואל
באזור ירושלים והסביבה
מקום קבורה: קיבוץ קרית ענבים

קורות חיים

טפר מאיר בן יעקב ולאה. נולד בכ"ז במרחשון תרפ"ט (1928) ברעננה ובשנתו הרביעית עבר עם הוריו לקיבוץ יגור. שם עבר את כל שלבי החינוך: גן-ילדים, בית-ספר עממי, בית-ספר מחוזי, עד שהיה לחבר בוגר במשק. מילדותו חיבב את השלמות, הסדר והנקיון. אהב ביחוד את בעלי-החיים. ביישנותו מילדותו היתה בתקופת התבגרותו לשתקנות מתוך ענוה, אך מדבריו בחוג צר נתגלה, ששתיקתו מכסה על עולם פנימי עשיר חויות ושאיפות. בחברת הילדים והנוער היו דבריו נשמעים ומתקבלים בכובד-ראש, כפי שנאמרו.

כשהורגש במשק מחסור רב בכוח אדם, בגלל גיוסים ושירותים בתקופת אל-עלמין, אמר, כי כעת אין פנאי להתעסק במתמטיקה ובפיסיקה, ויצא לעבודה בענף הצאן. התחיל לעבוד כרועה ובינתים עסק גם באיסוף פרחים ובקריאת ספרים. התמסר לענף בחיבה וכאילו מתוך אמביציה אישית - צמודה לחיבה לבעלי-החיים - התגבר על קשיים לבל יהיה בין הנחשלים והגיע למהירות בחליבה והיה לאחד מטובי הגוזזים. לא החשק להתבלטות המריץ אותו לכך, אלא הזיקה הרצינית לעבודה שתצא שלמה מתחת ידו. נטייתו זו נתגלתה גם במקרה אחר: כשנפצע בידיו בשעת תרגיל-ספורט, אמר: "אמא, אני מבטיחך, כשאגדל ואהיה פעם מדריך אדע לשמור על הילדים".

בגיל 15 היה למדריך גדנ"ע ביגור ובישובים הסמוכים. בתפיסתו המהירה הגיע לבקיאות בסוגי הנשק, בשימוש ובטיפול בהם, ואף בהיותו עם הצאן בשלות המרעה היה חוזר על תרגילי קפא"פ, כדי להגיע לידי שלמות בהם. בהיותו עמוס עבודה ותפקידים משלו היה מתנדב לעזור לאחרים בעבודה למעלה מחובתו, אף כשלא ראו כל זכות לבקש זאת ממנו. פעם, בשעת מחסור באנשים בענף הכוורות, ויתר עובדי ענף הצאן רצו שיצטרף לסירובם הכללי לעבור אל הכוורות, השיב:"גם עלי חביבים הכבשים, אבל אם טובת המשק תדרוש זאת, אעבוד בכל ענף שהוא".

מאיר היה נער מחונן ותמיד קיבל שבחים מפי מוריו ומדריכיו. הוא הצטיין בהליכותיו המתונות והשקולות וחונן בשקט פנימי, שאך מעטים, מחוננים בו. הצניעות והענווה, הפשטות וקול הדממה הדקה - אלה אבני החן שהונחו ביסוד נפשו. אציל נפש היה, הממעט בדיבור ומרבה לעשות. מידות נעלות אלה ניכרו בו משחר ילדותו, ועוצבו בו כיסודות אופי ושורשי נפש, עד יומו האחרון.

כשהחלה מלחמת-השחרור החליט להתגייס לפלמ"ח. מוסדות המשק עיכבוהו בגלל הצורך החיוני בעבודתו, אך אחרי הפצרותיו המרובות ("האם עלי לשבת בבית, בשעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת ?"- התאונן לפני אמו) הורשה סוף-סוף להתגייס. תחילה הלך לחיל-הים של הפלמ"ח (בגלל חשיבות "הקשר עם הגולה" - כפי שאמר), אחר-כך הועבר לחיל-היבשה, עבר קורסים שונים, קיבל תפקיד מ"כ ומדריך כאיש מחלקת משמרות, והתמסר כולו לתפקידיו, אך קשריו עם הבית והמשק לא נותקו.

השתדל להרגיע את אמו בהשגת ידיעות על שלום אחיו אריה ובהעברתן אליה, ובשעת פרידה אמר לה:"אל תחשבי, אמא, שרק לך בנים לוחמים, כל בית ישראל נותן היום את חלקו!". אך נתינת חלקו בהדרכה לא סיפקה אותו. "כבר נמאס עלי להדריך ולהדריך. צריך לעשות משהו! שם נלחמים, וכאן יושבים ומתבטלים", אמר בקנאה לחברו שעלה לקרבות בדרך ירושלים. "יש לי ,כיף' לעלות!"

סוף-סוף ניתן לו מבוקשו להשתתף בפריצת הדרך לירושלים, ואף בכיבוש בית-אכסה. בערב ליל הסדר של פסח בהתקפה על נבי-סמואל, ב- 23.4.1948 יצא מאיר עם כיתתו, במשוריינים, לעזרת הלוחמים הנסוגים מנבי-סמואל. באש, שפתחו האנגלים מן הראדאר ממקלעים ומכונות יריה נפגע ונפל.

אחרי יומיים הובא למנוחות בקבר-אחים בקרית ענבים. משקו, יגור, הוציא חוברת לזכרו.