טוראי רביב ס"ט ז"ל

דברים לזכרו של רביב ס"ט
מיכאל הלקין, סביון

כשבאים אל ההורים "של" ישנו המובן מאליו, מה שצריך לומר, מה שהמוסר מחייב. אמרתי, וסיימתי את שלב הטיקסיות, זהו.
מה שיבוא עכשיו זה מתוכי.
הוא מיוחד, הכי מיוחד שהכרתי, לא אחד ממליון, כי כשאני מביט במליון, אני רואה קודם אותו.
הסתבר לי ש"הטובים הולכים" אינה קלישאה, ובפעם הזאת האחת, שמיעת השם רביב סטרה על פני סטירה קרה וכואבת, כששכבתי ב"הדסה" ונודע לי. ואז ידעתי שהיא נכונה.
אני כנראה האדם האחרון שרביב דיבר אליו. לפני שנירדמנו סיפר לי משהו שגרם לי לצחוק, הוא ישב ספסל או שניים מאחורי.
אח"כ ישנו.
אני התעוררתי בשדה על אלונקה.
החיים והזכרון הם בשבילי כמו דרך ראשית מהירה, ולידה דרך ישנה, מבוקעת משמש שכבר מזמן איננה בשימוש, אך תמיד מצוייה שם, נסתרת.
ככה רביב, לאן שאשא פני, כשאעצור ואביט הצידה אראה אותו שם, מביט אלי, ומעט עצב בחיוכו.

מתוך "דפי יגור" - 22.7.1988 - גליון מס' 4205