משה ידידי,
מצוי עמי פרק קצר מחיי יצחק שאני מעביר אליך ומבקש בכך לשתף עצמי באבלך. הדבר היה אחרי ביקורו בשבט אבו-רביעה, הנכבד בשבטי הנגב ומן הגדולים שבו. יצחק חזר לבאר-שבע בשעות הצהרים בגשם שוטף וספר כי היה עליו לחצות ואדי, החליף בגדיו ועשה דרכו צפונה אל ההמשך. למחרת היום הופיעו בביתי השיח חמאד אבו-רביעה ועוד שניים מנכבדי השבט, שאלו ליצחק ואם הגיע למחוז חפצו בשלום, ואת המשך הדברים אנסה להביא ככול האפשר בלשונם.
-"אורח שלחת אלינו וכמעט הבאת עלינו שואה, ומידי מי הייתם מבקשים אותו אילו קרה אסון? ובכן שער בנפשך ,הוא חצה את ואדי כספיה כשהוא מלא מים!"
-"כפשע היה בינו לבין הטביעה, באללה, כחוט בשערה. ואדי כספיה!
כלום קל הדבר בעיניך? יעקור את העץ יטלטל את הסלע ויסחף את הגמל. וכמה אדם ובהמה כבר נשא הואדי. ואילו ראית את שטף המים. זוכר אתה את מקרהו של חליל אבו-רביעה? שהציל מטביעה את היהודי שנסחפה מכוניתו ואחר-כך קראוהו לתל-אביב ונתנו לו פרס על הצלת חיי אדם? ובכן כל זה כאין וכאפס לעומת שיטפון יום אתמול".
-"סבורים היינו שישב עמנו כשבוע ימים ואמרנו- אהלן וסהלן. רגילים אנו באורחים ורגילים באלה הבאים מן האוניברסיטה ללמוד את חיי הבדואים. יש בהם נעימי הליכות ויש בהם טורדניים וקולניים הבאים לשמוע את שטף דבורם אינו מניח לבריות לפצות פיהם. אולם הצעיר נהג כבדואי, באללה.
ישב ללא נוע, רגליו מקופלות תחתיו והקשיב. לא נכנס לדברי איש שיחו, דחה את גינוני הכבוד שנהגנו בו והקשיב. שתה קפה והקשיב ולא רבים היודעים להקשיב".
-"ואתמול עוד הוסיף הגשם לרדת. כלה האיש את ארוחת הבוקר, הודה על הכנסת האורחים והחל אורז חפציו. אמרו לו: הואדי עלה על גדותיו והדרך מנותקת. אמר: מעליש, אחצה אותו. הזעיקוני לאהל ובאתי ואמרתי לו שמע, ואדי זה לא ניתן למעבר. אמר: מלאכה לי במשקי והבטחתי לעשותה היום. אמרתי בוא ואלמדך פתגם: שלושה דברים פוטרים אדם מפגישה: המוות , השיטפון וצו המלכות ,אך הוא לא שעה לדברי רק הניח ידו על חזהו, כפף ראשו ואמר: "תסמה לי, לא אוכל להתעכב".
-"יא ג'מאוה הוא רוצה לחצות הואדי".
-"מוש מומכן. אל תניחו לו. הוא אורחנו ואנו ערבים לשלומו".
-"ארז את חפציו והוא רק מחכה לשיח להפרד מעליו".
-"בשם אלוהים, הרי זו סכנת נפש! "
-"חייבים לעכבו".
-"ובכן?"
-"נקשור אותו לעמוד האוהל עד רדת המים!"
-"שלושה בחורים יתגברו עליו מבלי להרע לו".
-"יתגברו עליו ויקשרהו? כדרך שקושרים את המשוגע?"
-"האדא הוא. כלום יש דרך אחרת".
-"והרי זו השפלה!"
-"מוטב כי יושפל מאשר ימות".
-"לא יא ג'מאעה. את מי קושרים? קושרים את השבוי ואת המשוגע ואת הנער. האם אורחנו אחד מאלה?"
-"לא, באללה, גבר לכל דבר על אף גילו הצעיר"
-"אם כן חייב אתה בכבודו יותר משחייב אתה להגן על חייו. אין אנו רשאים לעכבו ואם רצונו ללכת הנח לו וילך".
-"עקרנו מוט מקצה האוהל ונתנו בידו לגשש דרכו בואדי, קשרנו חבל למותניו והוא עבר במים כשעשרה אנשים מחזיקים החבל למשותו אם ייסחף. את דרכו עשה בזהירות וללא חיפזון, גשש במוט וצעד. המים עברו את גובה מותניו עד שהגיע לעבר השני ורווח לכולנו"
סבור הייתי ,משה, כי פעם אעלה דברים אלה על הנייר, כיצד מתייחס בדואי לאורחו. לא תיארתי לי כי אעשה זאת כה מהר וכי אעשה זאת כשיצחק כבר אינו בינינו.
אליהו נאוי