בן שמואל ודבורה. נולד בכ"ד בניסן תרפ"ו בנהלל. מילדותו חשקה נפשו בדברים שאין להשיגם על-נקלה. תכונה זו יצרה חיכוכים בינו ובין הסביבה. כזכר לנסיונות נועזים כוסו פניו צלקות. אהב שמחה ובדיחה, והיה הרוח החיה בחברתו. "הכל אפור סביבי שמיכות הצבא, הגשם הדולף" כותב הוא באחד ממכתביו "ולפתע תוקפת אותי שמחה פנימית שאין לה שם". את בית-ספרו לא אהב, אך, היה תלמיד טוב.
בן י"ג נרתם בעול העבודה, ובשנתו הט"ז סיים את בית-הספר בכפר ויחד עם האב היה לעובד העיקרי במשק (אחיו הבכור, משה, התמסר כולו ל"הגנה"). אמנם כשנה אחר גמר לימודיו נתעורר בו שוב הרצון ללמוד, אך בגלל עבודתו במשק לא הצליח לגשר בין רצונו זה ובין חובת העבודה. הקריאה המתמידה והשקדנות שימשו לו יסוד להמשכת הלימודים. פרקים ארוכים של שירה נבחרת, נחרטו בזכרונו. מנעוריו צמא למרחבים.
בגיל 16, כשאחותו שירתה בצבא הבריטי במצרים, עלה אחריה עם חברו לרכבת שיצאה מרחובות והגיע לאסמעליה. השנים נאסרו כמרגלים והיו צפויים למאסר עד תום המלחמה. למזלם נתגלתה זהותם ושוחררו. דעותיו נראו לפעמים משונות גם בחוג משפחתו. כל חזיון העביר תחת שבט הביקורת, בלי להתחשב מראש עם שום סמכות ובלי היות מושפע מתגובות הקהל.
במאורעות תרצ"ו ספג בביתו ובכפרו אוירה של מלחמת מגן. בגיל 14, כשביקר אצל אחיו הכלוא בעכו, אותת ידיעות לאסירים ונאסר לשעה קלה. את השמירה בנהלל לפי תור החברים החל מגיל ט"ו. בימי מלחמת-העולם ביקש להתגייס "מפני שכל אחד שיכול ללכת אינו צריך להישאר בחוץ", אך רק לאחר שנתים, בגיל י"ח, קיבל את הסכמת המשפחה והתגייס לחי"ל.
תחנותיו היו: צריפין, ג'נפה במצרים, ואחר-כך כנהג במסע החי"ל באיטליה, הולנד, בלגיה וימי הנופש בצרפת. מרות מפקדיו הבריטיים הכבידה עליו, אך בידעו את המטרה אזר עוז, חושל ולמד להגבר על קשיים. "ודאי שהשתניתי בצבא" כתב לחברתו "אך אדע לעשות את הזרות, מקור לענין לנו". בימי התעללות הבריטים בישוב הרגיש בקרבו, "קריעה מכאיבה" בין המעשים כאן והמעשים בארץ" היה ער לכל בעיה בישוב ובמשק, בתנועת הפועלים וכו', והתגעגע על משפחתו שראה אותה כיחידה בעלת הוי מוצק. התלבט הרבה בבעיות עתידו. ראה יעודו בחקלאות ("החלקאות צריכה להיות הכוח השולט בארץ") .
ילדותו ונעוריו עברו באוירה של מושב-עובדים, של סוציאליזם מתון ופציפיזם אידאליסטי. רוח הכפר דבקה בו עד היום האחרון, ואילו התפתחותו היתה עצמאית, ולעתים גם מרדנית. לאביו כתב: "את אותה ההתלהבות, הנכונות והאמונה שאתה נותן לחקלאות הציונית, אני נותן לאידיאל שני (לא דוחק את הראשון) לכוח ציוני. ואם אידרש ואם אהיה מוכשר, אתן כל כוחי לזאת".
לאט לאט השתלטו עליו החיים הפוליטיים. חשב כי "מוטב לפעמים להיאסר ולהיירות ולא לחיות כאנשי גיטו". לפני שחרורו מהחי"ל באפריל 1946 כתב להוריו: "נחוצים מתנדבים לערוק מהצבא ולעבוד בשטח העליה. שאלו להסכמתי ונתתיה. לא ללכת הרי זה לא זוריק". בסכנות וללא ידיעת אידיש העביר בגניבה פליטים דרך גבולות שונים.
לעומת יעוד ההצלה נעשו דאגות המשק קטנות בעיניו עד לצחוק "בממדי יהדות העולם אני והמשק הם אפס. לעומת צרת היהודים החויר גם החזון הסוציאליסטי. "לבית העולים באות נערות עם פרצוף מרוסק, ובהגיען לנהלל בהכרח יהיה עלינו לחרוש את אדמת מעלול (הכפר הערבי הסמוך). הנערה צריכה לאכול לחם ויש לי נטיה להאכיל אותה מאשר למלא את הצו הסוציאליסטי..." האמין בכוחו לפעול גדולות. "תראי" כתב לחברתו "יום יבוא ונהפוך עולם".
עם כל רצונו להתחיל בחיי משפחה ביקש שהות כדי לבחון דרכו. בסיס לחיים ראה במשפחה בריאה, "שדעתי ודעת אשתי לא תהיינה מנוגדות, ושאם אתן לעצמי רווחה, אתננה גם לאשתי, ואם יפריע לנו המשק מלחיות את חיינו בצותא לא תהיה שאלת המשק קיימת". אחרי שחרורו מן הצבא נשא אשה. נתקל בחבלי-קליטה קשים. קבע מושבו בירושלים (אשו למדה ב"בצלאל") ועבד כשכיר יום במחצבה. לא הסתגל לחיי פועל בלתי-מקצועי ועבר לקרית-חיים. שם עבד בשמירה במחצבת "נשר" ושם נולד בנו.
בפרוץ מלחמת-השחרור סיים קורס למפקדי מחלקות והתמסר ליצירת גדוד בסביבות חיפה תחת פיקודו של בן-עמי. בה' בניסן תש"ח (14.4.1948) נשלח לקרב נגד הדרוזים ברמת-יוחנן. הטירונים נסוגו מפני האויבים נשלח לקרב נגד הדרוזים ברמת-יוחנן. הטירונים נסוגו מפני האויבים מלומדי-המלחמה, אך זוריק וכמה מפקדים איתו הסתערו לעומתם והוא נפגע מכדור ברקתו. בקרב זה נפלו שלושה מגינים. כעבור ארבעה ימים נאספו הגויות.
הובא לקבורה בנהלל. השאיר אשה, חמדה (מימי), ובן, עוזי. אחרי מותו יצא ספר שיריו ואגרותיו "בערגון". מנעוריו הצטיין בחוש בלשני ושפה עשירת-ניב. שיריו (רובם שירי טבע והגות) מעידים על בגרות של ראיה פנימית מעמיקה וכשרון ודאי, המבע חזק ובוטח, הקצב מוסיקלי, הדמיון פורה. המכתבים שנכתבו בגילוי-לב אפייני חושפים לפנינו את נפשו על כל נפתוליה. כולם מלאי הומור רענן, פכחון והכרה עצמית, לפעמים אף גאוה גזעית שלא מדעת, ומסירות קנאית לאמונתו.