מותם של שני אנשים מעורר בי תמיד, מדי הזכרי בהם, רגש של כאב עמוק מאוד, דוקר - הייתי אומר - איזו הרגשה של אימה ואבל ראשוניים בפני מותו של מי שחשיבותו לנו אינה יכולה להתבטא כלל במילים. משהו ששייך לאישיותנו האינטימית ביותר ולאותו כלל גדול שאישיותנו קשורה אליו באלפי נימים בלתי נראות. את זה חוסר הישע, והכאב הבלתי מרפה שבא בעקבותיו, חש אני תמיד בהזכרי בשניהם - ברנר ווינגייט! משונה, אבל זה כך!
ואולי זה כך, משום ששניהם הסתלקו מאתנו ברגע בלתי מתאים ביותר. באותה שעה שהם, באישיותם וביכולתם לעזור, איש בדרכו - היו נחוצים לנו עד להרגשה של כיליון. וחסרונם יורגש עולמית. על כל פנים, עד לאותה שעה שנהיה חזקים ובריאים כיתר העמים - ויותר.
מתוך "מבחר מכתבים ורשימות" / חיים בן דור
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח