צחוק לבבי, מילה מחייכת לכל אדם, שמח בחלקו ומסור לקבוצה ולביתו, כך הכרתי את אמנון. לא בן כתתו אני ואף לא יצא לי לחיות בקרבתו רבות, אך מספר פרשיות חיים קצרות ומשותפות הטילו את רישומן עלי ומאז חבבתיו.
ואספר אחת: מדי שנה בחורף, עורכת החטיבה טיול של בני י"ב להר הנגב ואילת. נתמזל לי המזל להשתחרר לתקופה קצת יותר ארוכה משרותי בצבא, ונלותי אל כיתתו של אמנון לטיול זה. הימים ימי תחילת פברואר והשנה חמה במיוחד בעונה זו ובני י"ב, הרגילים זה 4 חודשים לספסל הלימודים, הוצמדו לתרמיל, שק שינה ומזון ליומיים והובלו בדרכי הנגב על מנת להכירם ולחוש אותם. היבלות לא אחרו לצמוח, התרמיל על הגב גם הוא הכביד והחיוכים הרחבים, שהתנוססו על פני בוגרי החטיבה ברדתם מהמכוניות, התישרו אט אט, התעמקו כלפי מטה, עיני האחר נצמדו לנעלי המטייל שלפניו ומצב הרוח התקרר עם התחממות היום. החבר'ה שלנו לא הובדלו משאר החבורות, ובכל הפסקה אפשר היה להאזין כיצד גוברות הרטינות והטענות על נוף חד גוני ומתמשך בלי סוף, שעות שמש ללא רגעי צל ביניהן. כאן התבלטה לנגד עיני התנהגותו של אמנון. אחרי משבר קטן התאושש והחל בדרך המיוחדת לו לרומם את מצב הרוח של החבר'ה. בארוחות היה בין הרצים סביב ומכינים את מזון הכלל, והכל עם אותו חיוך לבבי, מילה משמחת ועידוד לחבר. בכל מקום שהיה צורך בצחוק קל או בעליזות, הופיע ושתף את הסובב בשמחת לבו.
בעצם מקרה פשוט הוא, הקורה מדי יום עם דמויות אחרות בסביבה שונה, אבל בימנו, ימי הציניות והחרדה לכל אסון שאדם עלול להמיט על עצמו, יקרים ומבהיקים טיפוסים ספורים, היודעים לעלוז ולהשרות חדוות ליבם - ואמנון היה אחד מהם.
ועוד... לא רבות יצא לי לשוחח אתו בזמן האחרון. אמנון שרת בצבא כשנתיים והגיע הביתה לחופשות בלבד, אף אני טרוד ומחוץ לבית, אך נחרתו בזכרוני שיחות מספר מלפני שרותו, וזה בתקופת הביניים המבדילה את התלמיד מהמגויס. בזמן זה מתחילים אנו, בני הקבוצה, דרך העבודה היום יומית להכיר את הקבוצה על כל בעיותיה מקרוב ועם התגבשות המחשבה מתאוננים אנו על הבעיות הצורמות אותנו בחיים אלו. זכורה לי שיחה על עניני קליטת הנוער. לנגדי נתגלה אותו מוקי עליז ושמח, שדאגת המחר כביכול רחוקה ממנו, כנער חושב, מהרהר ומנתח את הקיים מתוך רצון לשנות ולהטיב וזכורני התרעם ואמר: "בשביל מה לנו לקלוט אלו ולהשקיע בהם הרבה, אנו בחיי יום-יום מתיחסים אליהן כאל זרים".