מוטב אולי להעלות זכרונות, במקום לבכותו, מכיוון שהיה אדם מעשי ולא אהב רגשנות.
הוא היה נושא דברה של הכתה במסיבות פנימיות ובכינוסים רחבים יותר, וכשהלך מאתנו נשאר חלל ריק ואין מי שימלא מקומו.
בסיום י"ב המקובצת פנו אל שלושה מאתנו לעבוד בתנועה ולדחות לשנה את היציאה לצבא. פנו לאמנון כאחד מן השלושה, אך הוא סרב בנימוקים הרגילים של "לא מתאים", "אני לא רוצה", "אחרי הצבא" וכו'. לבסוף יצאתי יחידה ואמנון, למרות שאמר שאינו מתאים, ידע לבוא ולעודד אותי במלה טובה, עצה ועידוד רב והמריץ אותי לצאת. כשהיינו נפגשים לפעמים באותה תקופה, שאל והתענין על הנעשה בתנועה, בין המדריכים ובסניף.
תקופה אחת, מאוחר יותר בהיותי חיילת, חזרתי ערב אחד מתל-אביב למחנה. בעומדי בלילה מאוחר מחכה לטרמפ, נעצרה מכונית, יורדים ממנה שני חיילים ואומרים שהיא אינה ממשיכה הלאה. אני מסתכלת ורואה שאחד מהם הוא אמנון, אשר באותו זמן כמעט ולא זכינו לראות את פניו בבית, כי לא קיבל חופשות. כרגיל מספר ומספר ואינו מספיק אפילו לנשום באמצע. הדרך נגמרה מהר מדי ואמנון המשיך לבדו.
בערב יום העצמאות 1956 ישבנו בכתה - אז י"א - והקשבנו לשעור שלא היה מענין ביותר. ישבנו שנינו אל אותו השולחן - כתמיד - וצץ במוחנו רעיון: כל אחד מאתנו יתן לשני ביום חתונתו מתנה, מעשה ידיו ולפי בחירתו. התלהבנו לרעיון והחלטנו לכתוב על כך חוזה כמו שצריך ולהחתים שני עדים. התנאי היה, שצריך להודיע על התאריך שלושה חודשים לפני המועד. בסוף כתוב, שחוזה זה - תוקפו פג בשנת 1963...
ביום חתונתי אמנון בא לאחר שהצליח להשתחרר בקושי לערב אחד והתנצל שלא הספיק לעשות כלום, מכיוון שהוא איננו בבית ולא נותנים לו חופש.
הוא לא הספיק, ועד הרבה הרבה, מלבד זאת.
אילנה.