קורות חיים
סאלח סעדי נולד בתאריך 1.7.1931, בן לארחיים וח'דרה לשבט סעדיה שמקום מושבו במשאייח' סעדייה "ערב אלע'אבה", שלימים בסמת טבעון, בגבעת אלונים ואלוני אבא.
סאלח היה בן לשבט מפואר. ידוע ומפורסם בקרב בני השבטים האחרים בפרט, ובאזור המזרח התיכון בכלל. היו נאמנים, מסורים, אנשי אמונה ודת, אהבת מתן עזרה, עשיית צדק ומשפט. התפרסמו בקבלת האורחים שלהם. כל השבטים רחשו להם כבוד והערכה, והעריצו את בני השבט. ההערצה ממשיכה גם בימינו אלו. ישנם מספר שבטים אשר נשבעים באנשי שבט סעדי, בצדקת דבריהם ומאחלים לעזרה והושעה מאנשי השבט בעת צרה ואסון. כמו כן השבט נודע ביישוב סכסוכים ומחלוקות בין תושבי האזור ושאר השבטים. תמיד נרתמו לעזרת מבקש הצדק והעזרה, וחייבו את האשם בפיצוי ובעונש. לא היה ערעור על פסיקתם בסוגיות שהובאו ליישוב בפניהם. בני השבט אירחו ונתנו חסות לדלי אמצעים ואיפשרו להם לחיות בקרבם.
סאלח גדל למשפחה אשר במשך דורות היו מנהיגי השבט, כאשר מינוי המוכתר היה תמיד מהמשפחה ועבר בירושה. כיום אחיו של סאלח, שחאדה, שייבדל לחיים ארוכים, משמש כמוכתר השבט - מינוי זה בא בעקבות כך שבני המשפחה ניחנו בכושר מנהיגות, אומץ לב, ביכולת עשיית צדק וחוכמה. בני המשפחה היו אנשים מלומדים אשר שקדו תמיד על לימודיהם לשם שמירת מעמדם החברתי בקרב השבטים באזור.
סאלח היה בן למשפחה בדואית מפוארת, המונה חמישה אחים ושתי אחיות, ינק מאביו המוכתר את המסורת הבדואית, הבקיאות ברזי וכללי המשפט, במנהגים ובטקסים. היה תלמיד מצטיין, מגיל צעיר היה יוצא למרעה ובאמתחתו ספר. במשך שנים בילה בחיק הטבע וטייל בין הגבעות, ההרים והוואדיות. הכיר היטב את הארץ, שביליה, משעוליה, הצמחיה שנבטה בה, סוגיה והשימוש בה למאכל ולהישרדות, ואף הכיר את כל סוגי הציפורים והחיות אשר גדלו באזור, מצפייה במעוף הציפור, בהתנהגות החיות, הכרת הצמחיה, הטופוגרפיה וניתוח כללי הטבע, כל אלו היקנו לו ניסיון, חוכמה ויכולת איבחון, חידדו את חושיו, כך שיוכל להיעזר בשיקולו והחלטתו וביכולת הישרדות ואף בצפיית המאורעות, "כושר ניבוי".
מגיל צעיר נשלח ללמוד בבית הספר של המנדט הבריטי בשפרעם, שם למד והיה תלמיד מצטיין בכל המקצעות והשפות - מאז נדבק בו הכינוי "איש הספר".
עם קום המדינה עבד סאלח כמורה, ולימים מנהל בבתי ספר בשבטים הבדואים סעדייה, זבידאת וסואעד, שבהם למדו כל בני שאר השבטים. היה מורה ומחנך מעולה, ראוי לכל שבח, דאג שכל תלמידיו ילמדו ויתחנכו, כך שהידע שירכשו בלימודיהם יוכל לעזור להם בכלכלתם ובפרנסתם בעתיד. בני גיל החמישים היום מבני השבטים באזור רואים בו דמות לחיקוי של מורה ומחנך ראוי לכל שבח והדר, ומשתבחים שלמדו והתחנכו אצלו ולו הזכות בהישגים בחייהם.
בשנת 1950 התחתן עם לוטפייה חסן סעדי, שאביה היה מנהיג השבט בציפורי (מנהג אצל הבדואים שבני המנהיגים מתחתנים עם בנות המנהיגים).
סאלח תמיד העריץ את אחיו הבכור איברהים, כלוחם אמיץ וכחייל, אשר נהרג בשנת 1948 בעת מילוי תפקידו בתקרית בזכרון יעקב. בשנת 1955, כאשר השמועה הגיעה לאוזניו כי משמר הגבול זקוק לאנשים טובים ובעלי ניסיון וידע כדי שיוכלו לתת תשובה לבעיות שהתעוררו, להבטיח את גבולות המדינה, לשמור על קיומה ולאפשר חיים לתושביה, הוא לא היסס, ובתאריך 5.4.1955, בהיותו בן 24, נטש את ספסל ההוראה והתגייס למג"ב, כך שיוכל למלא את חובותיו כלפי המדינה ולעשות למען ביטחונה.
סאלח התגייס כשוטר למג"ב, היה שוטר מהשורה וטיפס בסולם הדרגות, ולימים היה הקצין הבדואי הראשון במג"ב. עם גיוסו למג"ב גרר אחריו את בני שבטו, אשר ראו בו דמות לחיקוי והתגייסו גם הם. גם בני השבטים האחרים הלכו בעקבותיו, כך שלמעשה היה לו חלק גדול ומכריע בגיוס בני השבטים הבדואים לכוחות הביטחון ולנכונתם להירתם למען ביטחון המדינה ולימים כאוכלוסייה נאמנה למדינה, עד כדי שנהפכו עמוד השידרה של הביטחון השוטף בגבולות.
כבר בדרכו הראשונה גילו מפקדיו שטמון בו פוטנציאל פיקודי. היה בעל יכולת מדהימה בקריאת השטח, חושים מפותחים וניסיון, אשר איפשרו לו להגיע למקצועיות גבוהה כל כך בעבודה זו. היה בקי בכל הגורמים אשר משפיעים על עבודתו כגשש - הכרת השטח, הצמחייה, מזג האוויר. די היה לו להבחין בעקבות אדם או צמיג ולהסיק מסקנות מבצעיות ויכולת ניתוח, כך שהיה מסוגל להיכנס לראש של המחבל, לנעליו, לקרוא את מחשבתו וכוונותיו. סאלח יכול היה להבחין בין עקבות גבר או אישה, צעיר או מבוגר, מהירות הליכתו, גובהו, משקלו ואף משקל הציוד אשר נשא, זמן מעבר, יעד למטרה, מספר האנשים בשטח, קרובים, רחוקים, היכן הסתתרו, מתי התעייפו ולאן היו מעדיפים ללכת, עד שנהפך לאגדה ומיתוס בין מפקדיו ופקודיו. כינו את הגששים "המדענים" בעלי עיני הנץ. מספר פעמים ניסו להערים עליו בכל מיני שיטות של חדירה בהליכה אחרונית, נעילת נעלי נשים, השתמשו בעור חיות, נעליים עטופות צמר. אחד נשא את חברו על גבו, או על גבי חיות, אך תמיד הבחין וידע שמדובר בתרמית וזיהה מבעוד מועד את המארב, המוקש או החוליה. וכך במשך שנים, סאלח הציל חיילים ואזרחים גם יחד. השתתף במאות מרדפים, אשר התנהלו בעמק בית שאן ובדרום לבנון.
בתאריך 11.10.1963 השתתף במרדף בגבעות לבנון והביא לתפיסת שלושה מרגלים בקרבת הכפר מזרעה ליד נהריה. השטח היה קשה, אך סאלח רדף אחריהם ותפס אותם מסתתרים על עץ. חוליה זו איפשרה החלפת שבויים בין ישראל לסוריה.
בתאריך 19.10.1966, במרדף ברמות נפתלי, בשטח מכוסה צמחייה קשה, המשיך סאלח בצורה עיקשת בחיפוש אחרי חוליית המחבלים, עד שגילה אותה.
בתאריך 19.6.1969 התקבלה הודעה שחוליית מחבלים חדרה לקיבוץ קשת ומסתתרת בכפר כנא, ושם בתנאים קשים מאוד התבצע מרדף. סאלח הוביל את הכח בעקבות המחבלים והיה הראשון שהבחין בהם בטווח של 5 מ' ומנע אבידות בקרב כוחותינו.
בשנת 1969 עברה המלחמה לגבול הצפון, ואיתה הלך גם הוא לחזית הצפון כגשש. היה מוטל עליו להתחקות אחר עקבותיהם של מחבלים ולהכשיר את הקרקע ולדלוק אחריהם. לעתים תכופות, פסע בין חיים ומוות, ולא פעם ארבו לו מחבלים כשנשקם דרוך, אך תמיד ידע לחמוק מהם ולגבור עליהם.
סאלח לא רק הצטיין במרדפים, בקיום הבטחות, באומץ לב, בעקשנות חיובית, אלא היה אב רוחני לפקודיו, דאג להם ולבני משפחותיהם, הקשיב להם והם ראו בו מפקד, מנהיג ואב. העריצו אותו, שמעו בקולו וביצעו את מבוקשו. בנוסף לזה היה מחנכם, הכשירם למקצוע הגששות. כך הכשיר דורות של גששים, שעד היום חלקם נמצאים בשירות פעיל, מהללים, מתגאים בהכשרה אשר עברו תחת שרביטו.
בהתאם לבקשת מפקדו, הכין תוכנית הכשרה ולימוד של מקצוע הגששות במג"ב, שעד היום מלמדים ופועלים לפיה. כמו כן נשלח להכשיר את הגששים של הצבא. בסיום ההכשרה, החניכים עברו מבחן בגששות. סאלח דרש מפקודיו נאמנות, דביקות במטרה, כושר אבחון, חושים מפותחים, אומץ לב, גאווה, אהבת הארץ, מקצועיות ואמירת האמת.
בהתאם לבקשת מפקדו, אברהם מרכוס, ובהשתתפותו, הקימו את יחידת הגששים במג"ב, שפעלה בצפון, בבקעה ובעמק בית שאן. יחידה זו ענתה על דרישת הביטחון השוטף בשמירת הגבולות.
בשנת 1970 הועלה לדרגת קצונה, מפקח משנה, ונהפך לקצין הבדואי הראשון במג"ב. אך כל עתידו הצבאי נקטע בתאריך 24.2.1972. לאחר שהצליח לגלות את גופותיהם של הזוג מלכה ממושב זרעית. סאלח התקשר הביתה והודיע שיגיע למחרת בבוקר מוקדם, כדי לסדר מספר עניינים. בטרם הניח את השפורפרת שמע בקשר שרכב צבאי נתקל במארב מחבלים "בגשר בן" ודרושה תגבורת. התארגן כח לצורך יציאה באופן מהיר. סאלח התנדב להצטרף לכח ולפקד עליו, למרות שלא היה אמור להובילו. הכח חש לעבר מקום ההיתקלות. הם שמעו את ההתפוצצות וראו את הלהבות העולות מן המקום. הזחל"ם שלהם הגיע למרחק של 40 מ' בערך מעברו השני של הגשר ממזרח לכיוון מערב. הזחל"ם בו נסעו נפגע מפצצת בזוקה, פגיעה ישירה, סאלח נהרג במקום. יעקב גנות נפגע בעינו, ועקנין יצחק לקה בהלם, מרקוביץ' יהושע נפגע ברגלו, אבו עיסא נפגע בראשו, בן דוד נפגע בעינו. באותה תקרית, ברכב השני, נהרגו אליהו מוטלמן ז"ל מפתח תקווה וסגן דרור ברגן ז"ל מנצרת עילית, שהיה מפקד יחידת "אגוז".
יעקב גנות סיפר: "כשנפגענו ונפצענו, צעקתי שאיבדתי את מאור עיני, ואז סאלח אמר לי: אתה איבדת את מאור עיניך, אני איבדתי את חיי, וביקש ממני לשמור על המשפחה ושהילדים ימשיכו בלימודיהם, ונפטר".
הידיעה על נפילתו של סאלח הפתיעה והדהימה את מפקדי החיל, ונפלה כרעם ביום בהיר. בשעה שלוש לפנות בוקר הודיעו למשפחה על נפילתו. המשפחה ביקשה להביא את הבן, ארחיים, שלמד רפואה באיטליה, ואכן הבן הגיע ביום שבת, וביום ראשון הובא סאלח למנוחת עולמים בבית העלמין המשפחתי שייח' חוסיין ליד אלוני אבא ונטמן ליד אחיו אברהם ז"ל.
אלפי אזרחים ואנשי צבא - יהודים, דרוזים וערבים כאחד- הלכו אחרי ארונו. הארון היה עטוף בדגל הלאום ובזרי פרחים, הונח לדקות ספורות בחצר הבית. בני משפחתו נעמדו ועצרו את דמעותיהם, ראשיהם מורכנים ללא אומר, ללא אנחות, רק העיניים אמרו כאב ואבל. בזמן מסע ההלויה ומעבר השיירה, תושבי קריית טבעון סגרו את עסקיהם והצדיעו לקצין ולשכן שהכירו והעריכו.
בין המספידים היה ראש מועצת קריית טבעון, יצחק קלנברג, אשר היה ידידו: "היום נכרתה ברית דמים בין קריית טבעון לבין שכנתה סעדייה. בין משפחת החלל לבין היהודים". ממשרד ראש הממשלה ספד יורם כץ, וציין אותו כאיש ספר וצבא, שהצטיין לא רק בקרב אלא גם בדאגה היום יומית לענייני כפרו. זמן קצר לפניי נפילתו דאג למאור כפרו. מפקד מג"ב, ניצב שמעון אשד, אמר דברי הספד: "סאלח היה שם דבר אצלנו. לא היה מרדף או תקרית חמורה שלא השתתף בה, הוא תבע זאת. נוכל לומר רק זאת: היינו גאים בו ובמעשיו. סאלח יחסר לנו, למרות שהכין דור של גששים, ועל משנתו ותורתו נמשיך ללמד הדורות הבאים".
רוב תושבי הקיבוצים והמושבים בצפון השתתפו במסע ההלויה וסיפרו כי כאשר ידעו שסאלח נמצא באזור היתה להם תחושת ביטחון ושקט נפשי. אהבו אותו וקיבלו אותו כבן בית והוא ידע לגמול להם עד יום נפילתו. במשך תקופת שירותו זכה לעשרות תעודות הוקרה על ביצוע עבודה למופת וגילוי ערנות. הודות לערנותו חסך חיי אדם ונזק לרכוש. כמו כן זכה במספר רב של מענקים כספיים מידי המפכ"ל.
לאחר נפילתו, העניק לו, צבי בר, מפקד מג"ב, את עיטור השירות. בני משפחתו קיבלו את האות בעבורו על הצטיינותו במסירות ובדבקות במשימה, תוך גילוי אומץ לב בלתי רגיל, נכונות להקרבה עצמית, שזיכוהו בהערכה ובכבוד בקרב עמיתיו.
סאלח מצעירותו גילה כושר מנהיגות ודאגה לבני שבטו, היה מנהיג הכיתה. משפחתו תמיד סמכה עליו בכל מיני פעולות מסוכנות, שתמיד הצליח בהן ונהפך למנהיג בני כפרו. הקים קבוצת כדורגל של בסמת טבעון, דאג שבני כפרו יקבלו חינוך. היה מעורב ישירות בהקמת ביה"ס היסודי בכפרו, הצליח להשיג הכרה בכפרו ולהמשיך להחזיק באדמותיהם, דאג למים לבתי המגורים. תמיד שילם מכיסו ולאחר מכן בני הכפר החזירו לו את החוב. עד יום נפילתו היה אחראי על אספקת המים והתשלומים. היה שותף פעיל בהקמת מרפאת קופת חולים בכפר, בפריצת כבישים וסלילתם, חיבור לרשת הטלפונים וכן חיבור לרשת החשמל. שבוע לאחר נפילתו, הכפר חובר לחשמל, וכן היה מעורב בהקמת המועצה המקומית הראשונה. התפקידים שנטל על עצמו בנוסף לשירותו במג"ב גזלו ממנו את רוב זמנו. את מעט הזמן שנותר לו הקדיש לחינוך ילדיו. סאלח היה סמל ואגדה. בשעות השהייה בביתו לא הפסיקו התושבים לפקוד את ביתו ולבקש עזרה ותמיכה, ותמיד ידע להקשיב ולעזור. אף פעם לא איכזב או הפר את הבטחתו. הטלפון לא הפסיק לצלצל, ומהעבר השני היו פקודיו, אשר דיווחו לו על המצב או ביקשו עזרה בבעיות האישיות ובעיות בעבודה. תמיד ידע למצוא את הפיתרון. במקביל צלצלו בני משפחות ובפיהם בקשות ליקיריהם. תמיד הרגיע את המשפחות שבטחו בו בעינים עצומות. אישתו לוטפייה הינה אשת חייל, שפעלה בהתאם לצוואתו, שמרה על המשפחה ודאגה לחינוך הילדים, שימשיכו בלימודיהם בכל מחיר בהתאם למבוקשו. למרות כל קשיי הפרנסה והאסון הכבד שפגע בה אף הצליחה במשימה אשר נטלה על עצמה, וגידלה משפחה לתפארת.
סאלח הותיר אחריו אם, שלושה אחים, שתי אחיות, אישה ועשרה ילדים - ארחיים בן עשרים, ח'וולה בת 17, נג'לא בת 15, זיאד בן 14, איאד בן 12, דאד בת 9, אמאל בת 7, היאם בת 5, סלאם בת 4 וסנא בת 6 חודשים. אכן, כולם סיימו לימודיהם האקדמאים, בהתאם לצוואת אביהם, ביניהם רופאים ומורים, והפכו לסמל וגאוות המשפחה.