סמ"ר אלון הללי ז"ל

אלון הללי
לחדר נרות בן 21 בנפלו
בן דליה ונחשון
נולד בעפולה
בי' בתמוז תשל"ד, 30/6/1974
שרת במשטרה הצבאית
התגייס ב-מרץ 93
בי"א בתמוז תשנ"ה, 9/7/1995
מקום קבורה: קיבוץ שער העמקים
הותיר: הורים וארבע אחיות - אלה, לילך, סיגל ושרון

קורות חיים

בן דליה ונחשון. נולד ביום י' בתמוז תשל"ד (30.6.1974) בעפולה. קיץ 1974 היה קיץ חם. הארץ כולה עוד ליקקה את פצעי מלחמת יום הכיפורים. בעיצומו של הקיץ הזה נולד אלון - ילד חמישי במשפחתו. בן זקונים להוריו ואח צעיר לארבע אחיותיו - אלה, לילך, סיגל ושרון. כאילו נשיקה של אלוהים שלחה אותו לעולמנו. שיער זהוב, עיניים ירוקות-אפורות, עור עדין המשתזף יפה. כתינוק, כילד ואחר כך כבחור, תמיד בלט ביופיו. היה קל ושמח לגדלו. מגיל צעיר מראה שקט פנימי ותמיד מפגין רגישות לסובבים אותו. ילד המחזיק לאמא ביד ולוחץ אותה קלות כדי לסמן לה שהוא רוצה דבר מה. אמא מספרת: "אף פעם לא כעסתי עליו, ואם אי-פעם הרמתי את הקול - מיד זלגו דמעות מעיניו". המשפחה גרה במגורי הצוות ליד בית החולים "העמק" בעפולה. החצר הזו היתה הממלכה שלו - המעון, הגן, בריכת השחייה ופינות הסתר בצל העצים הגדולים. לפעמים מפליגים גם מעבר לגדר, לחורשה ולמורדות ההר. מסביב פרושים שדות העמק ויישוביו. זהו עדיין העמק שבו כולם מכירים את כולם, וכאן פוגש אלון דמויות מיוחדות, משתתף בחוג להתעמלות אצל דובי בשריד, מתאמן בשחייה בבריכה של גניגר, אצל נוח, ויותר מאוחר רוכב על סוסים בחוותו של יוסי בסין בכפר יחזקאל. קשר מיוחד נוצר בין אלון, הנער העדין, לבין דמותו השורשית והמחוספסת של יוסי בסין.

בית-הספר היסודי "אלון יזרעאל" בעפולה הפגיש את אלון עם ילדים נוספים והרחיב את עולמו. כיתתו אופיינה בקבוצה גדולה של "בני זקונים" כמוהו. ימי בית-הספר היסודי הם ימים של סקרנות, של גילוי ושל חוש אחריות. "אהבה ממבט ראשון היתה לי אז בכיתה ב'", אומרת מורתו, "מין ילד שכזה שאנו, המורות, מאחלות לעצמנו לא רק בכיתה, אלא גם בבית." אלון מצטרף לחוג סיור של "החברה להגנת הטבע". עם אותה קבוצת ילדים - גם כשהפכו לנערים - הוא חורש את כל פינות הארץ, כשבראשם המדריך - עובד. זו בשבילו המסגרת המשמעותית ביותר בימי הנעורים, בה הוא ממצה את אהבתו לטבע, למרחב הפתוח ולמאמץ שבהליכה מהירה. גולת הכותרת היא הלילה, בו הוא מעלה את האש במדורה, נחלץ להכין את התבשיל לו ולחבריו ובדעוך המדורה והחברה, מתכרבל בתוך שק שינה תחת שמי הלילה המכוכבים. מסגרת אחרת שמלווה אותו בימי נעוריו היא תזמורת הנוער, בה ניגן בחצוצרה. מלבד החזרות השבועיות וההופעות באירועים מקומיים, מופיעה התזמורת גם בטקסים ובאירועים רבים בכל הארץ. אלון משתתף גם במסעותיה של התזמורת לגרמניה ולארצות הברית.

בבית-הספר התיכון למד אלון במסגרת הכיתה הריאלית-ביולוגית, בבית-הספר ע"ש בן גוריון בעפולה. בחופשות, עבד במשק של ביבי גרשוני בנהלל. כאן הוא מתמודד עם עבודה גופנית קשה ונפגש עם חרדת החקלאי לגידוליו, ליבולים ולמחירים, לומד לנהוג בטרקטור ולעבוד עליו, פוגש עובדים אחרים - עולים מרוסיה ותושבי כפר ערבי שכן. בכסף שהשתכר בעבודתו, הוא רוכש ציוד לטיולים, לצלילה וגם חוסך ממנו לטיול ליוון, אליו יצא עם חברו הטוב גיא, לפני גיוסם לצה"ל. לקראת הגיוס, מוזמן אלון לבחינות שונות, ביניהן בחינה לקורס חובלים, אך לאחר ההצלחה בבחינה, בבדיקת ראייה, מתברר שעוורון צבעים פוסל אותו. מגבלה זו סוגרת בפניו גם כמה אפשרויות אחרות בצבא.

בסוף מרס 1993 מתגייס אלון לצה"ל, ובקלט מציעים לו לשרת ביחידה מיוחדת של מצ"ח. השירות במסגרת זו מחייב פעילות במסגרות קטנות, גילוי תושייה ואחריות. אלון נענה להצעה, בתחושה שהמסגרת מתאימה לו, וחברו-מפקדו יאיר, אומר עליו: "לאלון היתה הסחורה הכי מבוקשת במקצוע הזה - אמינות." אלון שירת ביחידה יותר משנתיים, ומילא בה תפקיד יוקרתי ומלא אתגר. לאחר שנתיים בצבא החל אלון לתכנן את תוכניותיו לימים שלאחר השירות - לעבודה, לטיול וללימודים.

הקיץ של שנת 1995 היה קיץ מלא תקוות וחלומות. בעיצומו של הקיץ הזה יוצא אלון עם חבריו לחגוג את יום הולדתו העשרים ואחת בליל קיץ על החוף. הכול נראה ורוד כל-כך... למחרת, נגדעו החלומות והתקוות. בתאונת דרכים קטלנית נהרגו שני חבריו, סגן גיא סבטליט וסמל שי דוידוב, ואלון הועבר לבית החולים "העמק" בעפולה, כשהוא פצוע פציעה קלה יחסית. טיפול רפואי כושל סיבך את מצבו והביא למותו,

ביום י"א בתמוז תשנ"ה (9.7.1995). בן עשרים ואחת שנה ויום היה במותו. אלון הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ שער העמקים. השאיר אחריו הורים וארבע אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון.

במלאת שנה למותו של אלון, התקיים ערב זיכרון בהיכל התרבות בעפולה. הושמעו בו קטעי נגינה על ידי חברי התזמורת, שאלון היה אחד מנגניה בתקופת לימודיו; הוקרן סרט ובו תמונות מאלבומו של אלון, כשהמצלמה פוגשת מקומות, נופים ואנשים, שדרכם נשקפה דמותו של אלון; שרון, אחותו של אלון, יחד עם זהר שפירא, הביעו במחול את הגעגועים ואת ההלם על אובדן האח, ודוד ד'אור נענה לבקשת המשפחה והשמיע את השירים מתוך הדיסק "דוד ושלמה", שירים שאלון כל כך אהב לשמוע. ולנו לא נותר אלא לבכות את הבחור הצעיר הזה, נעים ההליכות, לשאת קינה על הפרח שלא יעשה פרי.

את המחול סיימה אחותו הרקדנית, שרון, במילים: "כשהחיוך היפה שלך, עולה בעיניי - / הדמעות המלוחות שוטפות אותי. / וכשהקול הרך שלך נוגע - / באה יבבה חרישית וחונקת אותי. / כשדמותך עולה בחלומי - / בא הבוקר ומאיר אותי./ וכשאני רוקדת, אתה איתי. / והנשמה שלי נפגשת עם שלך. / והמחול גדול - / והכאב מהול באהבה, / הלוואי שהריקוד הזה לא ייפסק לעולם!"

במלאת שנתיים למותו, הוציאה המשפחה חוברת לזכרו של אלון.