סגן אורי שטייף ז"ל

אורי שטייף
הדלקת נר בן 21 בנפלו
בן זכריני ואיתן
נולד ברמת יוחנן
בכ"ט בסיון תשט"ז, 8/6/1956
התגורר ברמת יוחנן
שרת בחיל האויר, חטיבת הצנחנים
יחידה: פלס"ר
התגייס ב-אוקטובר 1974
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"ג בחשוון תשל"ח, 25/10/1977
מקום נפילה: דרום הארץ
באזור השפלה הדרומית והנגב
מקום קבורה: קיבוץ רמת יוחנן
הותיר: הורים, שלושה אחים ואחות

קורות חיים

בן איתן וזכריני. נולד ביום כ"ט בסיון תשט"ז (8.6.1956) בקיבוץ רמת יוחנן. למד בבית הספר היסודי 'גוש זבולון' וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון 'סולם צור'. מילדותו היה אורי מופנם באופיו. מספרת אמו: "בבית הילדים היה זקוק תמיד להרגשת שייכות, וכשלא חש זאת - בגלל חילופי מטפלות - התפרע. תכונה זו הורגשה גם בכיתות הגבוהות של בית הספר; יחסו למקצועות הנלמדים נקבע לעתים קרובות בהתאם ליחסו אל המורה". מחנכו מספר: "עולמו של אורי היה מיוחד במינו. אפשר היה להבחין בו באומץ רוח ונימה של רומנטיקה, מחשבה פשוטה בצד מחשבה מעמיקה, מודעות לעצמו עם רצון עז להיחלץ מחולשות, תרבות גוף ותרבות נפש. אני זוכר את אורי בכוליותו המגוונת כעלם חמודות". כשהיה בן 11 התחיל ללמוד נגינה בחצוצרה. על אף הקשיים בתחילת דרכו המוסיקלית התקדם במהירות רבה, הגיע לתזמורת בני הקיבוצים, וכשעמדו על רמת נגינתו הועבר מיד לתזמורת הסימפונית של בני הקיבוצים.

מספר חברו לתזמורת, דני: "אורי היה נחבא אל הכלים, אך נוכחותו היתה מורגשת ובולטת אף כי לא הרבה לדבר. היתה בו באורי ממידת הכנות והרגישות ששבתה לב רבים וחיבבה אותו על כולם. תמיד הרשימה אותי באורי אישיותו הרבגונית וצדדיה שלכאורה סתרו זה את זה. נדיר למצוא באדם אחד אוסף כזה של כישורים ונטיות שישכנו יחדיו בשלוה ובשלמות. היתה בו רגישות רבה לזולת, לסביבה ולמקום. בהגיעו לחברה חדשה נהג לשתוק, להאזין וללמוד. מדי פעם היה מעלה חיוך מופנם וביישני, קולט ולא מעיר. היה באופיו חן רב, ועם זאת אפשר היה להבחין בהבעת פניו נימה של לגלוג מר ועדין". לקראת גיוסו לצה"ל התלבט אורי בין שירות ביחידה קרבית לשירות במסגרת תזמורת צה"ל. מלחמת יום הכיפורים הכריעה את הכף לטובת השירות ביחידה קרבית. במשך המלחמה היה אורי אחראי לענף הפרדס בקיבוץ והצלחתו הרבה בתפקיד זה חיזקה את אהבתו לענף. עבודת הגמר שלו בכיתה י"ב היתה בתחום עבודתו בפרדס, והמאמצים הרבים שהשקיע בעבודתו זו זיכוהו בציון מעולה ובפרסום העבודה בעלון 'הנוטע'.

אורי גוייס לצה"ל באוקטובר 1974 והתנדב לחיל האויר. הוא נשלח לקורס טיס אך כעבור זמן עזב את קורס הטיס והתחיל לנהל מגעים לצירופו לסיירת צנחנים. עם קבלתו לסיירת נשלח לקורס צניחה וסיימו בהצלחה רבה. כעבור זמן השתלם בקורסים נוספים, מהם - קורס נהגים וקורס מ"כים של חיל הרגלים. בשנת 1976 נשלח אורי לקורס קצינים של חיל הרגלים ולאחר שסיים בהצלחה שב לסיירת כמפקד. את שירותו עשה בדרום הארץ ובסיני. הוא חיפש בחיי הצבא את הקרבה האנושית, הוא אהב את השייכות. אומרת אמו: "הוא פחד מן המוות וחשב עליו הרבה. שירותו בסיירת נתן לו הרגשת ערך עצמי. נראה לו שהצליח לחשל את עצמו ולהתמודד עם חולשותיו. הוא הפך לגבר, אך יחד עם זאת נשאר צנוע, מופנם ורגיש". במשך שירותו נטל אורי חלק בפעולות ובמבצעים מספר, בכלל זה מבצע 'יונתן' שהיה בו בין החיילים הראשונים שנחתו באנטבה.

ביום י"ג בחשון תשל"ח (25.10.1977) נפל אורי בעת מילוי תפקידו בדרום הארץ. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שברמת-יוחנן. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. אחרי מותו הועלה לדרגת סגן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב פקודו, גונן: "אורי היה מפקדי מתחילת הטירונות ועד יום נפילתו. הוא היה רציני ומיושב בדעתו. לעבודה התייחס עניינית ולא הושפע ממצבי רוח. יחד עם זאת שמר על נימה של הומור ושנינות שליותה אותו תמיד. הוא היה מפקד טוב. הוא ידע להבחין בבעיות החברתיות של אנשי הצוות, כשם שידע לטפל בכל סוגיה צבאית בשעת האימונים. הוא החזיק את הצוות שלנו כמו שצריך, נתן יד חופשית יותר ככל שחלפו הימים, אך ידע גם לרסן אם היה צורך בכך. אורי היה ביישן, וניתן היה להרגיש בכך בעת שיחות צוות, אך באחרונה נטה להיות יותר חופשי ופחות מאופק מאשר בשיחות הראשונות, שלא פעם עמד בהן נבוך מול תריסר זוגות עיניים. למדנו להעריך אותו כקצין וכאדם ואהבנו אותו". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה לקט מעזבונו הצנוע, דברי פקודיו ורעיו מן הסיירת ודברים שנאמרו לזכרו ביום השלושים לנפילתו.