אריה ליובה גוקובסקי ז"ל

קורות חיים

ליובה נולד בעיירה יֶעדֶעניץ שבבסרביה, אז באימפריה הרוסית וכעבור כמה שנים ברומניה. כבר מנעוריו היה פעיל בפועלי ציון, ובשנת 1933 עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ יגור. במסגרת כיבוש העבודה היה בין עובד נמל תל אביב וגם בין עובדי הרכבת. בשנת 1938 נשלח ליובה לרומניה לפעול בארגון העלייה משם, אך בשנת 1940, לאחר פרוץ המלחמה, נדרש לחזור לארץ.

עם התארגנות צנחני היישוב היה ליובה בין המתנדבים ובין אלה שעברו את כל תהליכי המיון והאימונים. בלילה שבין 30 בספטמבר ובין 1 באוקטובר 1943 יצאו ליובה וחברו הטוב אריה פיכמן מקיבוץ בית אורן לטיסה שאמורה הייתה להצניח אותם בנקודה במרחק 60 קילומטרים מבוקרשט. משימתם הייתה להפיץ כרוזים בקו טימישוארה-בוקרשט, לבדוק את תגובות המערך הנ"מ הרומני ולהעריך את קיבולת התנועה על הדנובה. מטוסם נקלע לאש נ"מ חזקה והצניח אותם בסמוך לבוקרשט. ליובה משך במיתרי המצנח ככל היכולתו, אך לבסוף נחת על גג של בית בפרוורי בוקרשט, ותוך כדי נחיתה נשברה רגלו השמאלית. מהגג התגלגל לתוך עגלה מלאת קלחי תירס שעמדה בחצר החווה, ושם נשאר תקוע עד שהקיפו אותו החיילים הרומנים; בינתיים הוא לעס את הצופן ואת הוראותיו ובלע אותם. גם גורלו של פיכמן לא שפר בהרבה, הוא נלכד על ידי הז'נדרמריה הכפרית. ליובה ופיכמן היו לבושים במדי צבא בריטיים, לא היו מזוינים והציגו את עצמם בשמות "יוסף חנני" ו"גדעון יעקבסון", מבלי לגלות לשוביהם שהם יודעים רומנית. ליובה אושפז בבית החולים הצבאי בבוקרשט, ומשם הצליח ליצור קשר עם הוועד הציוני המחתרתי של רומניה.

השניים נחקרו, אך לא עונו, והם רמזו לחוקריהם, רמז שהועבר ליון אנטונסקו, שעתידהּ של רומניה תלוי ביחס שיינתן ליהודיה. הידיעה על לכידת הצנחנים הגיעה לשגריר הגרמני וממנו להרמן גרינג. הגסטפו נכנס לעניין ודרש את הסגרתם לידיו, אך אנטונסקו סירב. הלחצים הגרמניים נמשכו ולבסוף הסכימו הרומנים לשלוח ביום 9 באוקטובר 1943 את המכונה "גדעון יעקבסון", בליווי קצינים רומנים, לחקירה בגרמניה. אחרי שהוחזר "גדעון יעקבסון" לרומניה התברר מדו"ח החקירה שהוא לא חידש שום דבר בחקירה הגרמנית. שני השבוים נפגשו מחדש (לאחר כמה שבועות בבתי חולים) במחנה השבויים ושוחררו משביים, יחד עם יתר שבויי בעלות הברית, בימים 2 ו-3 בספטמבר 1944.

לא לקח זמן רב, וליובה שב לפעילות ציונית אקטיבית, כשיצא בשנת 1946 למחנות המעצר בקפריסין. בהמשך מילא ליובה תפקידים שונים בקיבוץ, היה מזכיר הקיבוץ, מרכז ועדת החינוך ורועה צאן.

ב-29 ביולי 1954, בעצרת זיכרון לצנחנים שלא שבו, שנערכה בקיבוץ מעגן, נפל לתוך הקהל אווירון קל, במה שנודע כאסון מעגן, ובין 17 ההרוגים היו גם ליובה וחברו אריה פיכמן.



(מתוך אתר "ויקיפדיה")