טוראי מרדכי מקס כהן ז"ל

קורות חיים

נולד ב-3 בנובמבר 1936 ברומניה. עלה ארצה עם הכשרה של עליית הנוער בשנת תש"ח והועבר מיד לרמת יוחנן. עסק בכל עבודות המשק. הוריו עלו אחריו בשנת 1950, התגוררו במעברה שנים אחדות ועברו לשיכון פקר. נהרג ביום ראשון של חנוכה בשנת 1954 במילוי תפקידו.



בגיל אחת עשרה מגיע הילד עם קבוצת ילדים עולים לקיבוץ. קליטתו לא היתה קלה ובשל כך היה בהתחלה שקט ועצור. אמנם התחבב על בני המשק, אולם בשל רגישותו המיוחדת פגה עצבותו רק כעבור שנה - שנתיים. רק אז חזרו אליו שמחת הילדות ושמחת החיים. התרועע עם צעירים ממנו במשחק ובשובבות. באותה תקופה עלו גם הוריו ארצה והדבר הסב לו אושר.

בימים ההם נתקבלה ישראל לאו"ם ואז השיב על שאלה כי אלה הם שני המאורעות שהסבו לו אושר בחייו: עלית ההורים וקבלת ישראל למשפחת העמים.

היה צעיר צנוע ונחבא אל הכלים. מעולם לא ביקש דבר לעצמו. לעולם לא התאונן ויחד עם זה היה תמיד מוכן לעזור.

כשנדרשה התנדבות בכל שטח שהוא, היה תמיד ראשון.

נתגלה אי סדר כלשהו, היה הוא הראשון, שהציע את עזרתו ועשה גם מה שאחרים היו צריכים לעשות. לעתים אמרו מכריו ומקורביו שהוא טוב מדי, עדין מדי לעולם האכזר.

נער עדין שחודש לפני מותו מלאו לו שמונה עשרה שנים...

בשנתו האחרונה ירדה עליו שוב עצבות. הרבה להתלבט האם עושה הוא את הצעד הנכון כשמצטרף כחבר לקיבוץ. אולי צריך היה לנהוג אחרת בשל הרגשת חובה לגבי הוריו. גם הצטרפותו לצה"ל גרמה לו התלבטויות לא מעטות.

בשל היותו נער עדין, רך ושקט, סברו שאין לו חוט שדרה. האמת היא שהיה וותרן, אך לא חלש אופי. חונן באופי חזק, אך סלחני. כל ויתור, כל נסיגה מעמדות עקשות בהן אחז, עלה לו במאמץ נפשי רב, אך חברי הקיבוץ לא הרגישו זאת, לגביהם פשוט ויתר. נער בודד ומבודד היה, שחיפש תמיד את תחושת הבית ולא בקלות מצא זאת בקיבוץ.

התמזגותו השלמה עם החברה עלתה לו בקורבנות. הוא הושיט יד לרעות מתוך קרבה, אך הרגשה זו לא ניתנה לו מעולם. לפחות לא בשפע הדרוש, כדי ליצור את החמימות. דרוש הרבה חום, כדי לפתוח דלתות לב ונפש שננעלו בעוצמה כה רבה כדלתות לבו של מרדכי. החברה קיבוצית הצטיינה במעט מאד סגולות, כדי לנגח חומות אלו. חברי הקיבוץ בעצמם ציינו:

מוזר עד כמה אנושית הקבוצה בכל גילוייה ומה מעט חום אנושי היא מסוגלת להעניק לבודדים שבתוכה. אולי זה אופיה בכלל, אולי זה בטבע חבריה, אולי אפשר בקצת הבנה לשנות את הדבר.

ועוד מוזר כמה אכזר המוות ועד כמה דומים לו לעתים החיים.

ביום השלושים לנפילתו נאמר בין השאר:

רק לפני חדשים מעטים חגגנו את קבלת מרדכי ובני כיתתו, כחברים לקבוצה. רק לא מזמן ליווינו אותם לצבא...

ואני, שלויתי את הילדים האלה, שנים, חשבתי רק שמחות מחכות לי, יחזרו מן הצבא, יגיעו ליצירת משפחה.

איך אפשר להשלים עם האסון המזעזע הזה שחיים צעירים נקטפו בלא עת?

נער שחייו רק התחילו. חודש לפני מותו מלאו לו שמונה עשרה...