אלבום תמונות
תקופה ארוכה לאחר נפילת גוש-עציון, נאספו גוויות הלוחמים שהקריבו נפשם על הגנתו. גופות מגיני הגוש עצמו נמצאו בתעלות וחפירות. חלק מהן נתגלה בסביבת הישובים, ואילו ל"ה הגבורים, אשר מצאו מותם בדרך לגוש, שעה שחשו לעזרתו, נמצאו טמונים בקבר ארעי. רק שכבה דקה של עפר כיסתה את גופותיהם, והיא אשר שמרה עליהם מפני חיות אדם וחיות מדבר.
כאשר נאספו הגוויות, ביזמת והשתתפות הרב הראשי לצה"ל האלוף שלמה גורן, השתדלו לזהות את הגופות. ואולם הל"ה, אשר נפלו בעוד הגוש נאבק על חייו, נטמנו בחטף, תחת אש כבדה של האוייב, תוך מאמץ עילאי לשמור על דיני הקבורה וסדר הזיהוי. ברם, התנאים לא איפשרו הקפדה מלאה ועריכת תרשים, שיאפשר זיהוי כל קבר וקבר. כאשר הובאו ל"ה הארונות החתומים לירושלים הוקדשו מאמצים מרובים לזיהויים. נעזרו בתרשימים, באימוץ זכרון ובצילומים שונים, בעיקר צילומי שיניים.
רק עשרים ושלוש גוויות זוהו באופן מוחלט, ללא צל של ספק. לגבי היתר - ידעו שהן הגופות של י"ב הגבורים האחרים, אך לא היתה אפשרות לקבוע בוודאות מי היא גופת פלוני או גופת אלמוני.
יגון הורים שכולים, מה ידמה לו ומה ישווה לו. אנקת אם הניצבת שחוחה בפני קבר בנה בעלומיו, - שערי שמים תפתח ושער דמעות שוב לא יינעל. ואולם השברון והאנחה גוברים לאין שיעור, כאשר אין ההורים יכולים להשתטח על קבר יקירם.
כל אלה שעסקו בהבאתם לקבר ישראל של החללים שמעבר לקווי האויב עשו כל מאמץ אפשרי כדי לזהות את הגוויות, אך, כאמור, נבצר היה להבטיח את זיהוי כולן.
כיצד לנהוג? היו אולי סימוכין, אך הוכחה ברורה לא היתה. וכך שמו אחדים מבין ההורים השכולים את פעמיהם אל הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. הרב פרנק היה רבה הראשי של ירושלים והוכר כעמוד ההלכה של דורנו, אך טבעי היה שיראו בו את הכתובת.
מששקל רבי צבי פסח זצ"ל את העניין על כל צדדיו, ראה בפניו את החיים והמתים, וקבע לערוך גורל לשם קביעה וזיהוי של הי"ב. ואכן, שמור וכמוס עם חכמי ישראל וזקניה גורל מיוחד במינו, המיוחס להגר"א, הגאון רבי אליהו מווילנא זצ"ל. בסוד זקני העיר הזאת מקובל שגורל מיוחד זה יסודותיו באדני קודש, משהו מעין שריד ל"אורים-ותומים". אין זה גורל של ניחוש בין שחור ולבן. הוא מתאים לנסיבות המיוחדות, ושגיבותו כרוכה בהזדככותם והטהרותם של הנזקקים לו.
העוסקים בכך ביקשו שהגורל יוטל ע"י הצדיק רבי אריה לוין. הם ראו כטבעי ומובן שצדיק זה יטול על עצמו משימה זו. אולם משבאו אליו ביקש לחמוק מכך. חזרו ההורים השכולים אל הרב פרנק ושיגר הלה שליח להפציר בו. חזקה משאלתם ולא יכול היה לעמוד בה. וניגש בדחילו ורחימו לעבודת-הקודש.
וכך מתאר העתונאי יצחק דויטש את המעמד השגיא והנשגב:
היה זה יום חמישי, שעת לילה. עלו לישיבה אשר בעליית הבית הקטן והצנוע של רבי אריה, בשכונת "משכנות". בהיכל השרוי בחשיכה הודלקו י"ב נרות, אשר האירו את קיר המזרח, שארון הקודש ניצב לידו. הנוכחים היו: רבי אריה עצמו, חתנו, הרב אהרון יעקובוביץ ובנו הרב רפאל בנימין לוין שליט"א. מבין ההורים השכולים נמצאו שנים: מר ראובן מס ומר יצחק דב הכהן פרסיץ (ז"ל). הם פתחו באמירת "תהילים". חדר זה כבר ידע שעות קשות ומרות ודבקותם במזמוריו של דוד מלכנו התעלתה. אלא שרטט שכזה, תחושת קודש וציפיה שיעלה האלוקים בידם לקבוע אמת, אף הם טרם זכרו, והנה בקע קול התפילה, זעזע את המשתתפים ואת השומעים מרחוק, גם בשכונה זו היודעת תורה ותפילה.
לשם עריכת גורל זה משתמשים, לפי המקובל, בתנ"ך שדפיו מחולקים לשני טורים. ספר תנ"ך עתיק, אשר נדפס באמסטרדם בשנת תס"א מצוי אצל רבי אריה; דפיו הצהיבו אך הם עוד שלמים, ובמקום קרע כלשהו מודבק הוא בנייר דבק שקוף, השומר על השלימות והצורה. בכתב יד הפנינים רשומים בשוליים הערות מעטות וסימונים אחדים. בדף השער מופיע ארון קודש, והפסוק המעטר: "בזאת יבוא אהרון אל הקודש". בזאת באו אל הקודש לערוך גורל מיוחד במינו זה.
דממת קודש שררה בהיכל. הנרות הדולקים הוסיפו למעמד נורא זה. פתחו את התנ"ך מבלי לדעת או לכוון דף ועמוד. לאחר כל פתיחה עלעלו שוב דרך עלמא, שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, וקבעו שלפי אשר יימצא, ייקבע של מי הוא קבר פלוני לפני שיסמנו בו את המצבה. וזה הכלל הנקוט: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו.
ומה רבה היתה ההשתוממות, כאשר אחד הפסוקים שהופיעו לראשונה היה "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה". הרי בתחילת הפסוק - ל"ה, וכל אחד מהדפים נושאו - מלחמות גבורה ומצוות ארץ-ישראל שהתאימו למעמד מיוחד זה. לפי המקובל אם אין בפסוק האחרון דבר הרומז לעניין המבוקש, נוטלים את האות האחרונה, ולפיה מחפשים פסוק המתחיל באותה אות, כדי למצוא את התשובה הדרושה - במפורש או במרומז לעניין.
וכדבר הזה חזרו י"א פעמים - שכן לא היה צורך בי"ב, שהרי לאחר קביעת הי"א נקבע ממילא מיהו הי"ב. והנה, להשתוממות הכל, כל דף דיבר בפסקנות. בפסוק הראשון שהגיעו אליו היה מפורש שם שזיהה במוצהר את אחד החללים, ועניינו של כל פסוק ופסוק היה כה הולם, משקף ומתאים, כאילו תוארו באותם הפסוקים ענינא דיומא. זה לאחר זה, כאשר בכל פעם חוזר הדפדוף של שבע פעמים שבע - נקבעה זהותם של החללים.
הנוכחים סיימו עריכת גורל זה בשעות שלאחר חצות, אך שינה לא אחזתם כל אותו הלילה. הם חשו ייחודו של המעמד. הם חשו שאכן הקביעה מדוייקת, וכי נקבע זיהויו של כל אחד מן הי"ב מתוך ל"ה הגבורים.
וכאשר באו למחרת אותו הלילה וסיפרו את הקורות לרבי צבי פסח פרנק, שמעם נרגש ונפעם, ופסק שיש לראות את הזיהוי כקובע.
ואכן כך קיימו וקיבלו לראות את הקברים, עפ"י המצבה שעליהם, כמקום בו טמון הגיבור והקדוש ששמו חרות על המצבה.