יעקב כספי ז"ל

ביום ההתקפה עצמו רוכז הכוח וצוייד ב-4 מקלעים, 16 רובים, 15 תת מקלעים ואקדחים. תחמושת אישית, כ-3000 כדורים עבור הגוש וכן פלסמה לעירוי דם, תחבושות אישיות וסוללות למכשירי הקשר. כן נשאה המחלקה כמות ניכרת של חומרי נפץ לפיצוץ גשרים על כביש ירושלים-חברון.
עוד באותו לילה יצאה המחלקה שמנתה 38 בחורים (שניים נשארו בבסיס היציאה מחוסר נשק אישי), בפיקודו של דני מס, משכונת בית וגן דרך עין כרם, דרומה לעבר הגוש. האנשים כולם עמוסי משא רב. מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור בן 30 שעות בסביבות רמאללה. בדרכם נתקלו במחסומים וגדרות אבנים ודרכם נשתבשה. מן הכפרים בהרים נפלו עליהם אורות גישוש ונתכו יריות. רוב הלילה עבר ואל מטרתם לא קרבו. אור היום עלול היה לחשפם לעיני האוייב. אז החליטו המפקדים לחזור בדרך הקצרה ביותר לירושלים.
בליל 16-15 בינואר יצאה המחלקה שוב ליעדה, הפעם מהר-טוב. 38 הלוחמים החלו בתנועה לאחר שעה 23:00, בתווי דרך קשה שאורכו כ-30 ק"מ. הם היו עמוסים במשא כבד והיה עליהם לחצות את הדרך הטרשית ב-7 שעות, כשהם עולים תוך כדי כך כ-700 מטר במעלה הרי חברון בין כפרים עויינים, משימה קשה ביותר לביצוע. הם עקפו ממערב את משטרת הר-טוב, חצו את נחל שורק, והמשיכו דרומה כשהם נעים ביובל של הנחל עד מפגש הכביש לבית-גוברין עם הדרך למנזר בית-ג'ימאל, שם חצו את הכביש והמשיכו מזרחה בנחל זנוח. בקטע זה נקע אחד הלוחמים את רגלו, ושניים מחבריו ליווהו בחזרה לבסיס היציאה.
ל"ה הלוחמים הנותרים המשיכו בדרכם דרומה בתוך ואדי זנוח. הם התקדמו בשביל דרומה ונכנסו לעמק האלה למרגלות הכפר הערבי הגדול בית נטיף. הם הקיפו את הגבעות המזרחיות הסוגרות על עמק האלה ופנו מזרחה בואדי ג'דור הנשפך לעמק האלה בצידו הדרומי מזרחי. בתוך הואדי התקדמו למרגלות חרבת עלין (שם, לפי עדותו של ה. דוגין - מפקח משטרת חברון, נתגלו לראשונה לערבים משכימי קום) עד מזלג הואדיות שלרגלי ראס חאסן. בנקודה זו נפגשים ואדי חלואס (חלושה) - המוביל לתוך צוריף, עם ואדי שאב-א-סייף - דרכו ניתן לעלות אל האוכף שבין צוריף לג'בעה וכך לעבור בין שני כפרים אלו.
על פי עדותם של הערבים נתגלתה המחלקה בנקודה זו על ידי רועה ערבי מצוריף, עם אור ראשון, סביב השעה 06:00. הרועה רץ לצוריף והודיע בכפר על תנועת יהודים בשטח.
ה. דוגין מוסר בעדותו, כפי ששמע ביום השבת כשירד לצוריף לחפש את הגופות: "...הם הגיעו לאזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש זרדים והן ראו שני סיירים מקבוצת הל"ה. כשנפגשו אמרו הבחורים שהם מה"ערב הגנה". הנשים הפילו את הזרדים לארץ, חזרו לכפר וספרו את כל העניין".
הל"ה המשיכו בדרכם במעלה ואדי שאב-א-סייף, אל האוכף שבין צוריף לג'בעה. עם אור היום נתגלו במעלה הואדי בשלוחת קורנט אל גורון. כאן החלה לחימתם הנואשת. המחלקה המשיכה צפונה והתפצלה תוך כדי תנועה לשתי קבוצות ובחיפוי הדדי חצו את הרכס לכיוון ואדי עציונה במגמה להגיע אל הרכס הגבוה שמצפון לואדי עציונה.
סכויי הצלחת המבצע היו עתה מוטלים בספק רב. המחלקה הקטנה יחסית, נתגלתה עמוק בלב שטח האוייב, בלא מכשיר קשר ובלא כל סיכוי נראה לעין להזעיק עזרה מבחוץ. תוך זמן קצר נתפסו כל הרכסים סביב על ידי המוני ערבים מזויינים שהוזעקו בשיטת ה"פזע'ה" הערבית. הטבעת סביב המחלקה הלכה ונתהדקה במהירות.
סיור בשטח ועיון במפה מגלה כי בשעות הבוקר, ניתן היה לסגת מערבה, להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך הואדיות והערוצים, להסתתר במערות ובכוכים בתוך הצמחייה הסבוכה באזור זה.
מדוע אם כן, בחר דני מס להעפיל לעבר שלוחת הסנסאן אל דאהר אל חאג'ה?
על מנת להשיב על שאלה זו, עלינו להכיר את רוח לוחמי תש"ח באותם ימים קשים ולדעת מי היו הלוחמים במחלקה זו.
הם יצאו מתוך שאיפה להגיע! להגיע ויהי מה! לוחמים אלו שלא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונתם בכח הרב שרוכז בידיהם. בהכרת חשיבות המשימה כולה להגנת גוש עציון ומתוך ידיעה שאין לסגת בקרב; לוחמים אלו, נכונים היו ליפול בקרב כדוגמת לוחמי מצדה ובלבד לא ליפול חיים בידי האוייב, לא לסגת מהמערכה ולא להפקיר את חבריהם פצועים בשטח.
ככל הנראה העריך מפקד המחלקה כי לא יוכל לפרוץ דרך באור יום, ולכן החליט לתפוס את הרכס הגבוה שמצפון לנחל עציונה, להמתין ללילה ובחסות החשכה להגיע לגוש.
מאות מערביי האזור נזעקו למקום הקרב, כיתרום על גבעה מסולעת מצפון-מערב לכפר ג'בע, נ"ג 537 ואז מצאו עצמם הל"ה מוקפים מכל עבר. כאן התנהל הקרב האחרון, מספר שעות, כשגוש-עציון - מטרת מסעם - נראה באופק. אנשי המחלקה לחמו בגבורה עד שאזלה תחמושתם וכולם נפלו בקרב. ערביי הסביבה סיפרו כי משאזלו הכדור והרימון האחרון, השתמשו באבנים. רק אז הצליחו הערבים לעלות אל הגבעה, שללו ובזזו.
דוגין, שאסף את הגופות מוסר כי מרביתן נמצאו על ראש הגבעה, מפוזרים בהגנה הקפית. בנקודה מסויימת על ראש הגבעה היתה תחנת איסוף פצועים, שם מצא מספר גופות יחד, חבושות בתחבושות ספוגות דם. אות כי החובש הספיק עוד לטפל בפצועים תוך כדי קרב עד שנפגע אף הוא. מספר גופות בודדות נמצאו בואדי למרגלות הגבעה וכן על המדרון. כנראה נשלחו מספר בחורים להזעיק עזרה לקראת תום הקרב.
קרב גבורה זה הפך לאחד מסמלי מלחמת הקוממיות כולה בעיני היהודים ואף בעיני הערבים, שהערצם נתונה עד היום ללוחמים נועזים אלו. אחד מהערבים שנפצע מרימון שזרק אחד הלוחמים האחרונים סיפר: "האחרון שנשאר בחיים והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו, עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו". הוא סיים את דבריו ואמר: "מי שנגזר עליו למות, לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גבורי חייל אלה".