רב"ט מאיר טפר ז"ל

צנוע ואחראי...
20.2.1949.

עברה חלפה שנה, וכמו חי ניצב לפני מאיר השחרחר כמות שהוא, ואין הדעת סובלת כי לא אראנו עוד. לא - הנה יפתח את הדלת בבעיטה קלה, ובחיוך על שפתיו ישראל: "נו, מה בענין פינג'אן קפה?". וכמו רק אתמול היה זה - עוברות לפני כל אותן השנים למן ההכרות הראשונה ועד לאותה ברכת "להתראות" רבת המשמעות והאחרונה, באותו יום שחור...
הנה מאיר הילד השחרחר יושב לו בפינה מרוכז במשחקו. שקט ובישן, וזמן עבר עד שסיגל עצמו לחברת הילדים החדשה. מאיר אהוב היה בחברה, לא שיתף עצמו במהלומות; שקט היה, אך ידע לדרוש את המגיע לו בתקיפות רבה.
כך גדלנו והתחלנו עובדים בענפי המשק. מאיר נמשך אל ענף הצאן, כי אהב את בעלי-החיים. ומאוד אהב לשוטט-לטייל בשדה ובהר. זוכר אני את הטיולים שהיינו עורכים בהרים, ומאיר לא נעדר אף מאחד, ולרוב היה הוא יוזמם. כה אהב לטייל בחבורה קטנה, כי שם מצאה נפשו הנסערת והמסוגרת את פורקנה. מאיר היה שקט. לא היה מן המרבים במלים, ומתביש היה לשיר בחברה גדולה יותר, ובטיולים אלה בחברה מצומצמת היה פורק מעליו נטל השתיקה. עליז ושמח ומלא התלהבות שר היה מלוא הגרון. כך אראנו גולש בשמחה במורד הכרמל.
היינו לאנשי "ההגנה". מאיר מתגלה כאדם כשרוני ואחראי, נשלח לקורס מדריכים ונהיה למדריך בגדנ"ע. מתיחס ברצינות והקפדה לתפקידו זה ומתחבב על פיקודיו.
באותו פרק זמן הנו גם אחד מעמודי-התווך של ענף הצאן, מתמסר לו ונכנס בעבי-הקורה של ענף זה, לומד את בעיותיו ומפליג בוקר-בוקר יחידי ורק בחברת הכבשים לכרי המרעה!
אחד-אחד התגייסו הבנים לפלמ"ח. לאחר מאמצים והשתדלויות הצליח גם מאיר ללכת. גם בפלמ"ח אין מאיר מן הרעשנים וה"צ'יזבטניקים", אלא שקט ומעט בישן, וכך, כמות שהוא, חביב היה על חבריו. גם כאן מתגלה בו האדם המתון, השוקל והאחראי. נשלח לקורסים שונים, היה למדריך ומפקד והתחבב על פיקודיו.
זוכר אני את היום, בו עליתי לירושלים, לאחר שהיתה שבועיים במצור מוחלט. נפגשנו אז, מאיר ואני, והוא אמר לי: "אני מקנא בך. די! כבר נמאס עלי להדריך ולהדריך; צריך לעשות משהו! שם נלחמים, ואנו יושבים ומתבטלים. יש לי "כף" לעלות"! כעבור זמן מה נפגשנו בקרית-ענבים, ורבתה השמחה. לא הרבה קרבות ולא נצחונות זכה מאיר לראות. זוכרני את שיחתו אחרי קרב להגנת אחת השיירות (השיירה האחרונה אז). הוא חזר מרוגז וממורמר על שלא עשינו את שיכולנו לעשות. זה היה לו הקרב הראשון.
למחרת הוצבה לפנינו המשימה לכבוש את בית-איכסה ונבי-סמואל. בערב נפרדנו ב"להתראות", ובקרב זה מצא את מותו מכדור מרצחים של "שומרי בטחוננו"...
מאיר רעי! כל חבריך לא ישכחוך וישאו אתם את זכרך בלבם. כי איך נוכל לשכוח? הן היית חלק מאתנו ושותף לחיים: יחד גדלנו ובגרנו ויחד נרקמו שאיפותינו. ונחמה אין.

אורי
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח