המחשבה כי הנה עברה שנה, מאותו יום מר ונמהר, בו הודיעו לנו, הוריך, את האיום ביותר בחיי אדם, פשוט אינה נתפסת. והאם אפשרי הדבר, כי אנו ההורים ממשיכים בחיי היום יום ואתה אינך אתנו? לב הורים אינו מוכן, אינו יכול להשלים. ממשיך אתה לחיות בקרבנו, במחשבותינו ובהרהורינו יום וליל. ישותך מלווה אותנו בכל אשר נפנה. בכל מקום ובכל פינה, בכל התרחשות ובכל מאורע פוגשים אנו אותך ורואים אותך, את דמותך התמירה, הזקופה, את הראש השחור והמקורזל, את העינים השחורות העמוקות והבישניות המביעות טוב, את גון עורך השחום, החלק והבריא, את הפה המחיך גם כאשר הפנים לובשים הבעה חמורה ורצינית. אתנו אתה תמיד ואין מרפא, בחלוף הזמן רק גובר ומעמיק הכאב והצער.
גדלת, בננו, באויר ארצנו והיית יפה חסון ובריא. ספגת לקרבך את רוח הקבוצה והיית טוב מאמין וישר. לא יכלת להיות אחר אפילו נסית לכסות על כך בבטוי צברי מחוספס ובהלצה עוקצנית.
לא הרבית לדבר על עצמך או לספר על מעשיך גם עת היית ילד ונער ובפרט כשבגרת. ואנו, לא הרבינו לשאול על מנת לא להרגיזך.
מטפלות היו מספרות לנו על תכונותיך, על הגינותך והליכותיך הנעימות; מדריכים ספרו על רצינות ומסירות ועל נכונות להחלץ לעזרת חלשים בטיולים ובכל שנדרשת; חבריך דברו ברטט ובאהבה על קשרי ידידות יפים; חברינו בקבוצה שעבדו במחיצך ידעו לספר על אחריות וחברות ורוח טובה המלאים אותך.
וכל זה נעשה בשקט, בענוה ובפשטות, כמובן מאליו ולא היית בין אלו המבליטים או מציגים עצמם.
בכל התכנסות רחבה יותר - פרט למסיבת רעים של ידידיך הקרובים - בהופעות השונות במסיבות ובחגים, במקהלה, בנגינה ובמחול, בהם מצאת ענין והשתתפת מרצון ובמסירות, היה בך מן הבישנות שגרמה לך להחבא בין הסובבים אותך.
לא פעם התרעמנו עליך, על כך. התגאינו בך ורצינו שגם אחרים יתרשמו - מגופך הבריא והגמיש ברקוד, מקולך הערב בשירה, מצלילי נגינתך בקלרינט. אבל אפילו בחוג המשפחה, אתנו ועם האח והאחות, כשהיינו מדברים בשבחך על מעשה שעשית היית תמיד פוטר אותנו ב"אל תגזימו". לעומת זאת ידעת תמיד ללמד זכות כאשר אנו, ההורים, באנו בטענות ובבקורת כלפי אחד מידידיך, מטפלת או חבר לעבודה, על מה שנדמה לנו כעוול שנעשה כלפיך.
היתה בך עקשנות וידעת להתוכח ולעמוד על דעתך בדברים שנראו לך כצודקים והיית פגיע ורגיש להתנהגות בלתי הולמת של הזולת. לעומת זאת ידעת לקבל את הדין כשנדרשת לויתור על רצונך או מאוויך.
כך עשית כשהתגייסת לנח"ל, אחרי שתכננת והיה לך ברור שתצטרף ליחידה קרבית. ההחלטה על כך נפלה עליך כרעם ודכאה אותך, אך לא הסכמת שאני, אביך, או אחרים יתערבו למענך. והשלמת. כך היית כשחזרת מהצבא והתכוננת לעבוד בענף שדה ושבצו אותך ללול. בתחילה נראה לך הדבר כמצחיק ובלתי מתקבל על הדעת, אך לא ארך הזמן והיית לאחד מהצוות ולא נכר היה אי הרצון שגילית בתחילה. כל מעשיך היו כנדרש, ללא משקע של מרירות ואי שביעות רצון.
אין אנו יודעים אלא מעט מאד על תקופת היותך בצבא. קשה היה לך המעבר, כמו לרבים אחרים, מחברת הילדים המוגנת, מאווירת החיים החפשית בקבוץ ומחדר ההורים והמשפחה האוהבת, למשטר הצבאי. לא הקושי הפיזי הטריד אותך, בזה עמדת כיאות. במשך הזמן גם מצאת את מקומך ביחידתך וכפי שיעידו מכתבי חבריך היית חבר טוב ואהוב ומלאת את המוטל עליך באחריות ומתוך הכרה, אף כי את חיי הצבא לא אהבת ועל כן לא הסכמת ללכת לקורס קצינים ולא רצית להשאר במסגרת צבאית יותר מאשר היית חייב.
וחזרת הביתה, בננו, למשפחה ולקבוץ כדבר טבעי ומובן. ודאי היו לך התלבטויות על עתיד חייך, כמו לכל בן קבוצה הגומר את שרותו בצבא. אך ידעת שקודם כל עליך להיות בבית ולתרום את חלקך, לתת מכוחותיך הצעירים, הרעננים, קודם כל לתת ולא לתבוע. קודם כל למלא את הנדרש ממך ואחר כך לדאוג לעצמך. היו לך תכניות להמשיך ללמוד ולהשתלם בנגינה, אך רק כעבור שנה התחלת לממש אותם. לא אצה לך הדרך. קשור היית למשפחה, לחברה ולמשק בכל נימי נפשך, פרי אהבה, גדול וחנוך של השנים לפני לכתך לצבא. רצית לבסס קשרים אלה כאיש בוגר ועצמאי. דחית על כן יציאתך לשנת שרות שלישית - לא היית מוכן עדיין להנתק מאתנו ומהבית הקבוצי לאחר העדרות עקב השרות בצבא, ולו אף באופן זמני. לא פקפקת בצורך למלא את חובתך בעזרה למשק צעיר ואולי גם קסם לך הרעיון לחיות בחברה צעירה יותר. אך טוב היה לך כאן, בבית, ורצית לדחות יציאתך ככל האפשר.
והנה נתק אותך הגורל האכזרי והמר מאתנו.
עוד טרם החלה המערכה הכבדה, כשעדיין אנו תמהים איך יתפתחו הדברים. הקדמת את האחרים ומספר ימים לפני כולם נפלת בקרב עם המתנכלים להשמידנו.
ואנו, הוריך, הצטרפנו לרשימה הארוכה של ההורים מאז קום המדינה ופתחנו את רשימת מאות ההורים השכולים המתהלכים בין החיים ועולמם חרב עליהם.
אבא ואמא