... אותו לילה גורלי - 3 ימים לפני פרוץ המלחמה - ירדנו לירדן, לתפוס מארב על יד הכפר הערבי טובא (סמוך לכפר הנשיא). ההרגשה היתה שאנו יוצאים למארב שגרתי. ציפינו ללילה. ארוחת הערב עברה בשיחה שגרתית על הבית - עבר ועתיד. עם רדת החשכה הסתדרנו ונגשנו למארב. הלילה זחל לאטו כששנים מאתנו ישנים ושנים ערים, לסרוגין. ב-3.30 העיר אותי אבנר ואמר לי בשקט, כאילו נמצאנו במקום מבטחים, כי הוא רואה ארבע דמויות מתקרבות אלינו משטח ישראל. עקב תלבושת המדים שלהם והחשך, חשבנו כי מאנשינו הם שטעו בדרך. חכינו שיתקרבו יותר. חששנו לירות במידה ואלה חיילים משלנו. הם התקרבו עוד 6 מטר - לא יכולנו לחכות יותר ופתחנו באש. הם פתחו באש ממש יחד אתנו. ירו מטח אחד ארוך ונשכבו בין הקוצים. במטח זה נפגעו שלשה מאתנו - אבנר ויעקב בראש ואני ברגלי. עוזי ואני המשכנו לירות לעבר הקוצים עד שנהיה שקט. עוזי, שלא נפצע, רץ להזעיק עזרה מכפר הנשיא. נגשתי אל אבנר ויעקב - אך לא יכולתי להושיע - הם נפגעו פגיעות מוות ישירות, ללא סבל. אחר שעתיים באו לחלץ אותנו...
נשארה המשפחה, נשארו חברים ואין נחמה - כי היו צעירים ויפים ולא ישובו עוד.
אלון הלוי, בית השיטה