אמרת לאמא "להתראות בשש אחרי המלחמה..." לי קרצת - ואותו חיוך מקסים - כאומר - "ראי מה היא דואגת לי..."
להתראות? מלה גדושה במטען כה רב שאבדה בשניה של עופרת מלוא משמעותה.
ואנחנו - מה נחשוב על סדרי עולם? מה נותר להאמין בו? אך הרי מוכרחים אנו להאמין, להמשיך.
... ושוב אתה צוחק, ושביב לגלוג בעינים... ואני תופסת עצמי בחזקה, החלום רע חלמתי? סיוט? או אולי תעלול זדוני של אלוה - האפשרי הדבר עם אותו חיוך ומבט?
אומרים שנפלת. כמה מלים יבשות, אותיות.
היוכל אי בזה אדם להסביר לי פירושם? ואני איני תופסת זאת, איני מסוגלת...
מלוא חיים וצלילים, מנגינה. כמיהה לטוב וליפה - וכל זה איננו עוד? - שאלה. שאלה ללא מענה. כי הרי אין מענה לדברים שמחוץ להגיון.
ובעולם זה שלך - הידעו על תינוק שחרחר מלוכסן עינים? הידעו על ילד חמוד ומקסים? על תום נעורים ויושר. על מצפון חזק עד אימה הרואה את הטוב באחר ומבקר עצמו?
ואתה, שיראת כה אהוב בגלוי, שהצפנת הכל במעמקי נשמתך, שלא נתת לזר דריסת רגל בעולם גדוש זה שלך, שיראת שמא יפרוץ הבלעדי שלך החוצה - לרשות הזולת - ושבכל זאת כה אהבת... "אל תהי ילדה" היית אומר לגלויו של רגש - אך אתה עצמך הן כה הרגשת - כאבת ושמחת בכל עומקו של הרגש.
התדע מה אהבנו אותך? ואולי גם אנו לא ידענו הראות זאת, הן נגיד זאת עתה, כי הלא חד אנחנו - בשר אחד גם עכשיו - דמעותינו שלנו ודמך שלך - שלמות של אהבה הם.
באו שעות גדולות - לעם ולארץ - אנחנו רצינו לשמוח עם כולם - ואיתך.
אך אתה לא באת ואנחנו חיכינם... לא שמחנו... ואיך נשמח ודבר מה בתוכנו שסוע וחונק עד אימה. והדממה כה גדולה - ריקנות איומה עד בלי די. רק חלל תהומי וכואב. תחושה ללא תקוה.
גם הקלרינט שותק - התזכור איך אהבת אותו - הוא לא ינגן בלעדיך כי אין מנגינה בלעדיך. ישנו רק צלצול מחריד...
אבל אנחנו מוכרחים פשוט להמשיך. ואתה אתנו. כי אנו רוצים בזה. לעתים נותנים לאשליות לשחק בנו - כי רק לא רואים אותך הרבה זמן...
השומע אתה אותנו? אבנר?
שלומית ויוסי