טוראי יצחק יצחקי נצר ז"ל

על יצחקי ז"ל
יצחקי ז"ל היה אהוב וחוקר, מגיל צעיר ביותר, לטבע, לבעלי החיים שבחוץ ובמכלאה, כאשר אהבת חייו הנו הסוס, המגמא מרחבים בהלמות פרסותיו ונושא אותו עמו קרוב לשדה, בתוך הנוף, אפוף בריחותיו וצמיחתו אל העם אשר כמוהו- כנוף:- הבדווים.
את זמנו, והוא אז כבר נער בבית הספר, הוא מחלק בין החברה והבית ובין טיפול - הכרה ורכיבה על סוסים, בחפשו דרכם את אורח חיי הבדווים באוהליהם פנימה. וכך- הוא למד את שפתם, על מנת להבינם יותר. הוא הופך להיות לבן- בית ביניהם, ופונה לספרות ומחקרים שילמדוהו עוד ועוד על אורח חייהם של בני-החורין הנוודים.
בעוד מרביתם של בני דורו פונים ומתלהבים מהמיכון היורש יותר ויותר חלקות בחיינו פונה הוא אל בעל החיים. הוא קורא נוער אחריו בהפכו למדריך באורחות חיי סוסים, התאמנו ובאמנו חניכיו במרוצי-סוסים ובהכרת אורח חיי הבדווים.
טבעי היה אפוא, שאת עבודת הגמר לסיום י"ב שנות לימודיו - בבית החינוך שבקיבוצו, יגיש בנושא: "דיני נפשות במשפט בדואי". עבודה שזכתה להצלחה רבה ורבים מחוקרי אורח הבדווים קיבלוהו, כמו היה הנער אחד מקהלם המלומד.
יצחקי, שכשמו כן היה, חייכן, כלפי חוץ, בהיר עיניים, מתמיד בחיפושיו, נער שראשו וליבו מלאים במרחבי ישראל ובתוכניות לחקור, לחפש, לדעת עוד ועוד.
החופש, האהבה לנוף וטיפוח הסוסים, אותם אהב כל כך, הביאוהו לשוט במרחבים והמרחקים הגדולים, כמו "אין בעיות בטחון" בארץ.
ומשהגיעה עת גיוסו הוא לצה"ל, היה ברור לו כי עליו להתנדב לאחת מהיחידות "המשוטטות" בארץ - לאחת הסיירות המיוחדות.
ביחידה זו, אליה התנדב ובה שרת בכל להט נפשו ומרצו, נפל, בעת מילוי תפקידו, בליל ירח של ט"ז בשבט, הלילה ליום בו "מכה כל מלאך שתיל ואומר לו: גדל!".
והוא רק בן ח"י שנים, כאשר רק נגע בחיים שנפסקו באיבם.