"פנחס איננו... אך דמותו לא תישכח מלב אלה שהיכירוהו. הוא הקריב את חייו למען כלל ישראל. לא חזר מדרכו. הוא הלך אלי קבר בלב מלא עוז וביטחון, כי ידע את אשר לפניו והבין את תפקידו ותפקיד כל הנוער בארץ.
חמש שנים הכרתיו מתוך חברות קרובה. קשה היה להכירו ורק חבריו הקרובים ידעו את נפשו השקטה והנבונה והעריכוה.
היה נאמן בעבודתו ובכל מעשיו ובעל תפישה מהירה. זאת הוכיח בענף אשר עבד בו ואשר בו מילא את יום עבודתו במרץ ובמסירות. הוא הצליח במשך זמן קצר להשיג את שנות הלימודים שהפסיד בימי נדודיו והיה היחידי בין כל חבריו, אשר נכנס לכתה גבוהה.
גם בלימודיו התגלו כשרונותיו ושקדנותו ולילות רבים ישב ולמד, כדי לא לפגר אחרי כל חבריו לכיתה.
פנחס מתגייס לצבא. הוא לא חיפש הרפתקאות נעורים, אלא נסע בתקוה למצוא את שארית משפחתו. גם בצבא מתגלה כשרונו, ולאחר זמן קצר הוא עולה בדרגה. עם סיום המלחמה חוזר הוא לעבודה במשק, אך גורל משפחתו אינו נותן לו מנוח, והוא מתגייס ל"חטיבה", לימיה, כדי לצאת לגולה ולמצוא את קרוביו ובו בזמן למלא את המוטל על הנוער בתקופה זו. אך עם פרוץ המאורעות מחליט הוא להשאר בארץ ולהילחם, כי אינו יכול להשלים עם המחשבה, שהוא יהיה בארץ אחרת בשעה שחבריו ילחמו פה. כך יצא למלחמה, ובאחת הפעולות נפל חלל.
קשה להעלות על סף ההכרה, כי פנחס איננו ולא נראהו עוד בתוכנו עם חיוכו המתמיד על שפתיו, שהיה כה לבבי וטוב לכל אדם שבא אתו במגע. פנחס, אינך עוד עמנו, ובחסרונך נרגיש, ולמשפחתך שנותרה נספר אנו על חייך בארץ, דרכך והקרבתך את עצמך. זכרך יישאר לעד, יחד עם זכר עוד מאות בני הנוער, שהלכו באותה דרך ונפלו בה גם הם.
אברהם רוזנברג
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח