לזכר חיים רוטנברג
היה היה חבר
ועתה איננו עוד.
צעיר היה בן י"ח
לבן ומתולתל
ושירת חייו באמצע נפסקה.
עתה, כשעומדים אנו בראשית דרכנו העצמאית אחרי שלוש שנות הכנה לקראת העצמאות, טבעי הדבר שנזכיר את חברינו אשר חלמו יחד אתנו והכינו את עצמם לקראת האידאל, ועתה אינם אתנו.
נזכור חברים, את חברינו חיים הי"ד אשר נשלח בשמינו לקרב, מרצון הלך ובאמונה שיחזור אלינו... הלך, ואלינו לא חזר.
ידענו, כי קשה תהיה המלחמה וקרבנות נצטרך לתת. ואם נתן לא ידענו מי שישאר, לא ידענו מי יספר לדורות הבאים איך נלחמו נערי צעירים, איך עמדו מול הנשק המשחית בידים ריקות, אבל באמונה מלאה וברצון ברזל. כי ידענו את ערך המלחמה בה אנו עומדים ולשם מה אנו נלחמים. ידענו, כי עדיף האדם על המכונה באשר הוא יודע, לשם מה הוא נלחם. ידענו כי האדם יכול כל מכונה ליצור, אבל עוד לא קמה מכונה וגם לא תקום כזאת אשר תיצור אדם. ולכן, האמנו בכוחותינו. הוכרחנו לעמוד מול אויב רב ועצום מאתנו, כי עמדנו וגבינו אל הקיר ולסגת לא היה לאן. ולכן היינו מוכנים לתת קורבנות ולו גם את היקר לנו ביותר, נדרשנו ונתנו!
ועתה, כעבור למעלה מחצי שנה, אחרי שנפל, ולמרות זאת שאנו כולנו נתונים ברצון העז להקים את ביתנו. אי אפשר לשכוח את אותו חבר אשר חי אתנו תקופה כה ארוכה, וטבעי הוא הדבר שבכל מקום שאנו נמצאים אנו זוכרים את חיים, את "לבן". נזכרים אנו באותם השירים מחברת הנוער, אותם השירים אשר אהבנו כה לשיר אותם, אכן נחטא אם לא נאמר שדמותו עולה מתוך הצלילים הללו, אותו לבן עם המפוחית ביד והתלתלים הלבנים אשר התנופפו בשמש וברוח, הנה הוא עולה אלינו וקורא לנו להמשיך בדרך, להפוך את החלום למציאות, להקים בית אשר יעמוד על יסודות מוצקים ואיתנים, שאחוה ורעות תשרוד בו, אשר יהיה גלעד ומצבת זכרון לאלה אשר נלחמו למענו, ובקרב למענו נפלו.
יהי זכרו ברוך!
מתתיהו ויסברג
יום שבת, 27.12.1948
מתוך החוברת "לעשרה שנפלו" בהוצאת קיבוץ הראל
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח