טוראי חיים בן דור ז"ל

מכתבים מהחודשים האחרונים בפלמ"ח
24.3.1947
שלום, אמא,
גם כאן קיבלנו את הידיעות בהרגשת זועה איומה. הפחדנות השפלה שבה הוקמו התליות, היא העושה את הדבר נאלח כל כך, מרגיז כל כך. נו, מה יש לדבר... הנקמה בוא תבוא.
אמא, בגילך אסור לך בשום אופן לשקוע במצבי רוח רעים ומרות שחורות. עשי הכל כדי להתגבר. מצאי לך התעסקויות על אף המחלה. ומה הן התכניות שאת רומזת עליהן? טוב שאת מתכננת תכניות, הגשימי אותן! ובעוז!


אמא ואבא יקרים,
יום שני של חנוכה היום. חופש לא קבלתי ואני יושב לענות על מכתביכם. איני יכול להרבות בכתיבה על המצב, משום שאותי ממלאה הרגשה אחת קשה בלבד: מדוע לא עונים? - בזה מתרכז כל מצב רוחי שהוא מחורבן למדי. הרוגים, הרוגים ופצועים יום-יום, ואנחנו מתחילים שוב להתרגל לדבר. זה לא צריך היה לקרות. זה יכול היה שלא יקרה, אבל ... השמנים, השמינם קובעים הכל.
מאוד רציתי לבוא לירושלים להיות קצת אתכם עכשיו...
וכשאתה רואה מקרוב מה היה אפשר לעות ומה עושים - אתה מתפלץ. לאללה פתרונים! כל החישובים הפוליטיים, כל האפשרות - בעד מכה נגדית איומה! והיא לא באה. חינוך של עשר שנים: המאורעות הבאים לא יהיו כמאורעות 36. למדנו: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. מכל הבחינות, פוליטית וטאקטית, וזהו...
נו, מה יש לדבר, לעת עתה שכלנו גם את יהושע. אתה, אבא, ודאי הכרת אותו.
מה שלומך, אמא? אני מתפלל שתבריאי מהר - לא עת לחלות...

22.12.1947
אמא יקרה, זמן רב כל כך שלא כתבתי. או שהמאורעות רודפים זה את זה בטירוף כזה שבין מכתב למכתב דומה שהזמן כה רב.
אצלי הכל בסדר. בריא ושלם ומרוגז על שאינני "עושה" כלום. את שמחה על זה. יבושם לך!

מתוך "מבחר מכתבים ורשימות" / חיים בן דור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח