סגן יצחק זבולוני ז"ל

בן האדמה
גבוה, תמיר וחסון. כמעט שאיש לא הרגיש בגידולו, והנה לפנינו אדם במלוא שיעור-קומתו. שקט, אינו מרבה לדבר, כמעט סגור, אך אם הצלחת להוציא מפיו רעיון או דעה הרגשת שהרבה לחשוב עליה, והיא ערוכה ומסודרת במוחו. דרכו ישרה וקבועה לפניו. מעולם לא הסתפק בידיעותיו, תמיד חתר להרחבתן. גם בהיותו מגוייס ניצל כל שעת-כושר, כל רגע פנוי ללימוד. 'בן-האדמה' במלוא מובנה של המלה, בלכתו אחרי המחרשה, בתלם ישר, גדל, ובאור פניו השקטים אפשר היה להבחין את זהרי השמש המאירה בנפשו פנימה. לעתים, בשעות התפרקות, היה עוד כילד בין ילדים, שיחק אתם, השתובב וצהל.
חניך בית-הספר העממי בכפר, בית-הספר המחוזי ביגור, סמינריון לארגונים ומושבים בירושלים. ומשאת נפשו - האדמה, עליה נולד וגדל.
ובינתיים הישוב מסוער, המלחמה נסתיימה בעולם, אך לא בעולמנו. אחים מתדפקים בשערי הארץ, והיא נעולה. הישוב נחלץ למלחמת החירות, ולמלחמה זו דרושים בנים רבים. הישב בחיבוק-ידים ויראה אחרים לוחמים את מלחמתו? הוא צמוד למשק, נפשו בוחלת בצבאיות, אולם הכרח הוא ואין מנוס מפניו. הוא קם ומתגייס לפלמ"ח ונשלח לסביבות ירושלים.
מאז גיוסו ראינוהו לעתים רחוקות מאוד, אך כל-אימת שהגיע, מיד היה פונה לעבודה במשק. בחופשתו האחרונה אמר לאביו: 'כשאשוב, אעזור לך, נסדר פה נסדר שם'. ובראשו תכניות מתכניות שונות לשיפור המשק והשבחתו. כולו געגועים לכתת את החרב לאת.


בן כפרו