הנה מוטלות גופותינו
לדני וחבריו
ראה, הנה מטלות גופותינו שורה ארכה, ארכה.
פנינו שנו. המות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלן בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
ראה, אמותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,
ומפץ רמונים מקרוב ודלקה ואותות מבשרים סערה!
האמנם תטמינונו כעת?
הן נקום, והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחיה.
נדדה אימים וגדולים ואצים לעזרה,
כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.
לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרקן כדורים, אשפתנו ריקה.
הוא זוכר מלותינו עד תם. עוד קניו לוהטים
ודמינו מתז בשבילים שעל-שעל.
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?.
ראה, איזה לילה גדול ורחב.
ראה, פריחת כוכבים במחשך.
ניחוחי ארנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.
פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.
יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!
כי נשאנו שמך, עד המות עצם את ענינו.
הנה מטלות גופותינו, שורה ארכה, ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, נפגש, נחזר כפרחים אדמים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האלמת.
אז נפרח. עת תדם בהרים זעקת יריה אחרונה.
חיים גורי
(נכתב לילה לאחר הקרב)