רב"ט שלמה צור ז"ל

מדרור נמירובסקי
את שלמה אפשר היה לאהוב, אפשר היה לריב איתו, היו כאלה שגם יכלו לשנוא אותו, אבל דבר אחד ברור - אי אפשר היה להתעלם ממנו.
במקום להתאים דעותיו לחברה, ניסה להתאים את החברה לדעותיו. היה מוכן לקלקל יחסים ובלבד שלא לוותר על עקרון כלשהו. כך היכרנו אותו: עקשן, עיקבי ועומד על דעותיו ללא פשרה.
על אף שהיינו חברים, היינו מתווכחים ואף רבים לא אחת. גם כשהייתי בטוח, שאני צודק והוא טועה, הערכתי אותו על דבקותו בדעותיו. בויכוחים ניתן היה לראות, שהוא מדבר מכל הלב, היה מתפרץ, מלווה דיבורו בתנועות ידיים, מדבר בלהט, אך לא מנסה ליפות את הדברים או לנסח אותם יפה. היה אומרם כפי שהוא מרגיש וחושב.
לאהוב אדם משמעו לא רק לאהוב את מעלותיו, אלא גם את מגרעותיו וחסרונותיו.
לכן אני רוצה לספר גם על חסרונותיו של שלמה, שהוסיפו לאהבתנו אותו.
אחת ממגרעותיו היתה - חוסר טקט משווע. מי שהכיר אותו היטב, היה יכול להבחין שתכונה זו, חסרון זה, תואם עד מאוד את אופיו.
"טקט" הוא למעשה מין צביעות; היכולת לעשות ולומר את המעשה הנכון במקום ובזמן המתאימים. שלמה לא התברך ביכולת זו וידע זאת. מאחר שידע זאת, השתדל לנהוג דוקא בטאקט ובעדינות. נסיונותיו גרמו לנו לא אחת לצחוק. ברגע הראשון הוא היה נעלב מעט, אחר-כך היה גם הוא מבין וצוחק, כי פשוט לא התאים לו לחשוב על טאקט.
אני זוכר המון מקרים כאלה, אולם אכתוב רק על שנים מהם;
יום אחד הוזמן שלמה לאכול אצל צחי. ליד השולחן ישבו צחי, אבא, אמא, ושלמה. שלמה החליט לאכול בשיא הנימוס. ואז... נפלה החביתה שלו על הריצפה!
ברוב נימוסו הוא עוד זחל מתחת לשולחן, וניסה להרים אותה... איך אפשר שלא להתפוצץ מצחוק!?
פעם נערכה מסיבת סילוסטר אצל פנינה. (בכיתה ט')
שלמה ניגש לשרותים... אחרי כמה שניות, הוא שומע את הצחוק של יוני מעבר לדלת, ורואה צללית מציצה בחלון הקטן של הדלת. ברוב תומו, הוא שולח כף יד כדי לכסות את החלון, אולם למרבה הפלא, ברוב "עדינותו" הוא מעיף את החלון מחוץ לדלת, והחלון התנפץ על הריצפה...
כזה הכרנו אותו, וכזה אנחנו אוהבים אותו.

דרור נמירובסקי