טוראי חיים בן דור ז"ל

קורות חיים

בן יצחק ושרה. נולד ביום כ"ו באדר ב' תרפ"ד בירושלים. היה ילד עליז, ישר-אופי וגלוי-לב. כבן עשר נסע עם הוריו לסבו וסבתו, שישבו בעיירה ליטאית נידחת, וחזר משם מלא רשמים וחויות, שהשפיעו על יחסו לגולה גם עם התבגרו. בגיל 14 אחרי גמרו את לימודיו בבית-החינוך לילדי העובדים, עבר ללמוד בבית-הספר המחוזי ביגור.

בתקופה זו הצטרף לתנועת "המחנות העולים" והיה פעיל בה. השתתף במועצותיה ובבירוריה הרעיוניים, והכשיר עצמו לחיי הגשמה. ברשימות מבית-הספר ובמכתביו להוריו וחבריו, נתגלה בכשרון כתיבה וביכולת הבעה. כבן 15 חזר לתל-אביב, המשיך ללמוד וגמר את לימודיו בגבעת-השלושה, הצטרף לקבוצת "החוגים" שיצאה לבית-השיטה, שם חלה במחלת הפרקים שריתקה אותו למיטת חליו. מחלה זאת היתה לו מכת-גורל קשה. בעיקר חשש פן לא יוכל עוד להיות חקלאי, חורש, נושא משא, צועד בהר, משוטט במרחבים. את ימי מחלתו ניצל לקריאה מעמיקה, כי אוהב-ספר היה, מעמיק-הגות, קרוב לשירה העברית החדשה ולספרותה. משהבריא עזב את העיר, חזר לשדה, לקיבוצים, לחבריו.

עד שבאה שנת 1942, ועם קריאה ראשונה התיצב לשירות, לפלמ"ח. כשנה עשה באימונים ובהכשרה, אך הידיעות שהגיעו מהגולה לא נתנוהו לשבת בוטח בארץ. הטבח ביהודי אירופה גרם לו, לנער הארצישראלי, זעזוע, כאב, עלבון, חרון אין-אונים. זעמו זה דחפו לפרוש מהפלמ"ח ולהתגייס לצבא הבריטי, לחיל-הים. תחילה שירת בארץ, ואחר-כך במצרים ובעדן.

עד מהרה באה ההתפכחות, ההתייסרות העצמית על שעזב את הפלמ"ח והלך לצבא לא-לו, והוא ערק ממחנה הצי והלך אל צוקי הסלעים, אל מרחב הנוף של מנרה, אל חבריו מימים עברו, לאוירה החלוצית הקרובה ללבו. כעבור חודש של התלבטויות חזר לשירות, אם כי ידע את העונש הצפוי לו.

כתום שירותו בצבא חזר לחיי העבודה, אך בינתיים נמשך לבמת הקולנוע, והצטרף לקבוצת ההסרטה של הבמאי מאיר לוין שהכינה את הסרט "בית אביו". מייד גילה ידיעה מפתיעה בתחום זה של אמנות. לדברי הבמאי התגלה חיים בין עובדי הסרט כאדם בעל רעיונות, רב דמיון ובעל שכל ישר. הוא חלם על תעשיית-בדים ראויה לשמה, ועל מקומו בה.

שנת 1946 באה. חיים עזב את ענייני הסרטים, והתייצב שוב לשירות בפלמ"ח. פעל בירושלים, התאמן בקיבוץ רבדים שבגוש עציון, ומשם עבר לקיסריה, לטכניון העברי בחיפה, ליגור - להכשיר עצמו לקורס גבוה של ימאים מטעם הפלמ"ח.

עם תחילת המאורעות היה נסער כולו. הרצח בבתי-הזיקוק זיעזעהו. הוא חזר מן הלוויה ובלבו מחשבת נקם. אנשי ה"הגנה" שתיכננו את פעולת-הגמול נגד כפר המרצחים בלד א-שייך, לא הביאו בחשבון את פלוגתו של חיים, היא נועדה לתפקידים אחרים. אלא שהוא לא השלים עם כך, נטל רשות ממפקד פלוגת-העונשין, ויצא בתפקיד סגן בחוליה הפורצת. נוסף על תת-מקלע ורימוני-יד, לקח אתו גם גרזן לפריצת דלתות. למרות רגשי הנקם שפעלו בקרבו רצה לשמור על הפקודה, ולפגוע רק בגברים נושאי נשק. על כן קשתה הפעולה, כי היה הכרח לחדור לכל בית ולראות את האויב פנים אל פנים.

באחד בינואר חדרו לכפר המרצחים ולחמו על כל בית. חיים הצטיין בפריצה, ולחם בגבורה עד הרגע האחרון, כשכדור פגע בראשו והוא נפל. חיים התגלה כלוחם מצטיין ואמיץ-לב, תמיד נמצא במקומו נסוך בטחון עצמי. בטחונו הרב בזמן הקרב, נסך בטחון גם ביתר אנשי הכיתה. כשנשאוהו משם חבריו אמר להם: "תמשיכו, אני נפצעתי".

בדברי הספד לזכרו נכתב בין היתר: "לא הכרנו איש את רעהו לפני הקרב, אבל, בשעות מעטות אלו, יש ומכירים אדם יותר מאשר בשנות חיים רגילות. יהי זכרך ברוך".

נקבר ביגור.

במכתב שהשאיר לאמו לפני מותו כתב: "תמיד אמרת שהנך מהאמהות הגיבורות. היי למעני גיבורה. זכרי את קרבנות כפר-עציון, בן-שמן ובתי-הזיקוק. היום הייתי בלוויה בחיפה. נורא, יש לנקום וללמדם בינה". זמן לא רב אחרי מות הבן נפל גם האב, יצחק בן-דור, שהשתתף בשתי מלחמות.

חיים התגלה בדרך חייו ובכתביו המרובים אשר השאיר (רשימות עיוניות, שירים, סיפורים, תרגומים, ביקורת ספרותית, מכתבי-רשימות), כבעל נפש דינמית רבת לבטים וחיפושים, שאיפה בלתי-רוויה לשלמות הנפש, לאמת צרופה. השתוקק לחיים עשירים בחויות פנימיות, ל"בנין טמיר ונפלא שאינו גוף הנותן טעם לחיות, ובו אני רואה חזות הכל". ממבחר עזבונו הספרותי הוציאה "ספרית הפועלים" ספר "בן-דור".